סנט פטרבורג בשעת בין ערביים, זמן קצר לאחר שהתפצלנו, הקולגות שלי ואני, יצאתי לשוטט בגפי ברחובותיה ההומים במרכז העיר. מבעוד מועד קבענו להיפגש מאוחר יותר בחניון הסמוך לשדרת הנייבסקי פרוספקט, ומאחר שהקדמתי בעשר דקות, החלטתי לחצות את החניון העצום לכיוון הסופרמרקט הסמוך. והנה אני מתקרבת לדלת הכניסה, ומימין אני מבחינה בקבוצת נערים מקומיים, פרחחים שיכורים כבני שבע עשרה לכל היותר, בשיאה של תגרה איומה, חילופי דברים מהירים ניתחים מכל עבר ביניהם, צעקות רמות בבליל של רוסית שאיני מבינה ממנה חצי דבר שהולכות וגוברות, בידיהם בקבוקי משקאות חריפים, וברקע ניחוחות האלכוהול הנידף באויר הקר מבשרים רעות.
מתוך אינסטינקט אני נרתעת אחורנית, חוככת בדעתי אם להיכנס לחנות או להסתלק משם, ובטרם מספיקה להכריע, לפתע אחד הנערים , ככל הנראה מנהיג החבורה, מבלי אזהרה מוקדמת משליך בזעם את בקבוק הזכוכית שבידו על הארץ והוא מתנפץ לרסיסים. שניות ספורות לאחר מכן, הוא מתנפל על חברו באגרופים ומכה בו ללא רחם, מפיל אותו על המדרכה וממשיך להפליא בו מכות רצח נמרצות, ויתר החבורה מצטרפת ללינץ' המחריד הזה בבעיטות, באגרופים, כולם – יותר מעשרה הם היו במספר – כולם כולם בריונים חסונים מקיפים הנער המסכן וממשיכים באכזריות, על פניהם הבעה מרושעת וסדיסטית, לא מניחים לו לרגע על אף שאינו מביע התנגדות, אינו מנסה להילחם או להחזיר או אפילו להתגונן, שכוב מעולף ומובס , דם על פניו, כפי הנראה מחוסר הכרה. המנהיג שהחל את הכל ממשיך כל אותה עת לירות לעברו משפטים ברוסית, שפשרן אינו נהיר לי אולם משמעותן שנאה אלימה ויוקדת.
אלוהים אדירים, אני קופאת על מקומי באימה למול הסיוט המתרחש לנגד עיני, היכן אני נמצאת ? האם אני הוזה ? האם מדובר בחלום בלהות ? האפשר שזו סצינה מסרט פשע אלים שמצלמים כאן בתפאורה המושלמת שאני עדה לה, חוזה בה בחרדה גוברת, או שזאת מציאות אמיתית ומכאיבה , מהלכת עליי איימים , מתרחשת ומדכאת את נשמתי בכאב, מפלחת את ליבי ?
חולפות שניות אחדות בטרם אני מתעשתת ומתבוננת מסביבי בריכוז – אנחנו מוקפים אנשים.
לא אחד, לא שניים, המוני אדם. הרי מצויים אנו בלב העיר, במרחק מספר דקות משדרות הנייבסקי פרוספקט המפורסמות, והנה עשרות אנשים בוהים במחזה הנורא הזה, משמאלי תחנת אוטובוס מלאה באנשים ממתינים, לקוחות הסופרמרקט היוצאים והנכנסים, מאחורי בחניון הרחב, על המדרכות ובכביש – כולנו ניצבים עומדים ומתבוננים מרותקים בדממה ואיש לא עושה דבר מלבד אישה אחת צדיקה גבוהה ובלונדינית שמיד רצה באומץ נסערת , אחוזת אמוק לעברם ומתערבת, בקול מלא רגש צווחת עליהם ברוסית ומנופפת בידיה בהיסטריה, והחבורה פותחת במנוסה, הנערים מתפזרים לכל עבר מאזור האירוע, נוטשים את חברם לגסוס שרוע ומדמם, והנה היא כורעת אליו, האישה הגבוהה הבלונדינית, יפה ואלגנטית כ"כ, כמה היא יפה, אני מתפעלת, - ולא רק חיצונית - תווי פניה נשיים ועדינים ועיניה דומעות כשהיא רוכנת לעבר הנער החבול , שמורות עיניו עצומות, והיא מלטפת את שערות ראשו ולוחשת לו מלות נחמה, פושטת את מעילה הכבד מפרווה ומכסה את גופו הרועד.
אני תוהה אם היא מכירה אותו, האם הוא קרוב שלה או זר גמור ?
שוב אני מתבוננת בעצב מסביבי, אף אחד מאיתנו העדים לקטטה המסוכנת , לאמבוש האלים האכזרי הזה – אף אחד לא התערב.
כולל אותי.
חוץ מצדיקה אחת אמיצה שהיתה אקטיבית והעזה לפעול – כולנו היינו צופים פסיביים מהצד בנער שחבריו כמעט גרמו למותו. לולא אותה אישה גיבורה ונערצת שהצילה אותו ממוות - הנער הזה היה ככל הנראה מת, ואנו, קהל הצופים היינו - במובן מסויים - אשמים במחדל הזה, על שראינו ולא התערבנו, על שהיתה לנו אפשרות להציל את חייו ולעצור את מחול באיימים הזה, ולמרות זאת בחרנו להתבונן בו מהצד. כי פחדנו.
בעודי מעכלת בדיכדוך ששורה עליי את המשמעות של כל זה, במקביל אני מנסה לתרץ לעצמי את ההתנהגות שלי – את בארץ זרה שאינך דוברת מלה משפתה, מה את רוצה, איך ובמה יכולת לעזור לו ? את בחורה, הם היו פוגעים גם בך אילו ניסית, הם שיכורים, הם לא אחראים למעשיהם, יכול להיות שאפילו היו שודדים אותך מכספך וחלילה הורגים גם אותך, זה טבעי שחששת להתערב. הכל נכון, אבל זה לא משפר את ההרגשה המחורבנת שלי. כל זה אינו משכנע אותי באמת, כי גם אילו הייתי עכשיו בישראל וזה היה קורה – האם אז, בארצי שלי, בשפת אימי, האם אז כן היה בי האומץ להתערב ולהגן על אותו נער שעיר לעזזל שסכנה ברורה ומיידית נשקפה לחייו ?
סביר שלא. ככל הנראה גם אז הפחד היה מכניע אותי והייתי חוששת לביטחוני האישי, לשלומי , לשלמות גופי, לכספי אפילו, והייתי מפקירה את המסכן לגסוס אל מול עיני בלב מפרפר.
מחקרים שנעשו מלמדים שככל כשיש סביבם יותר אנשים שעדים לאירוע נוראי – רוב בני האדם לא יתערבו או ימהרו להתנדב לעזור בשעת צרה, כי הם יחשבו וייקוו שמישהו אחר יעשה את העבודה השחורה במקומם, והם יותר יהססו ויחששו לסכן את עצמם בעבור זולתם. לעומת זאת, דווקא כשהם לבדם ואין מסביבם עדים נוספים, וברור להם שהם העדים היחידים לאירוע מסוכן - הם יותר יטו להירתם להציל את זולתם ופחות יהססו להושיט יד. זה מעניין שדווקא אז קיים סיכוי יותר גבוה שהם יתערבו ויחלצו לעזרה, אני מניחה שזה נובע מכך שבמקרה כזה - תחושת האחריות האישית לביטחונו של האחר גוברת על הפחד, ומתעורר הצורך העמוק להגן על החלש, ייתכן שהוא נובע גם מתוך תחושת הזדהות גבוהה יותר.
אני מציצה בשעוני, ומגלה שכבר חלפו להן כבר כמה דקות טובות מהזמן שקבענו להיפגש, לפיכך אני מסתובבת וצועדת מוכת יגון בלב כבד לכיוון נקודת הציון שלי עם עמיתיי, כשפתאום אני מזהה שלושה מהפרחחים רצים לכיוון שלי, אחד מהם אוחז אולר בידו, ולכן פותחת בריצה ואגב כך מצמידה את התיק שלי קרוב יותר לגופי, פחד גובר לופת את גרוני, למרות שברור לי שלא אחריי הם דולקים. ראשית אני תרה אחר יריב, כי הוא גבוה וקשה לפספס אותו, מטר תשעים ושמונה סנטים שבולטים למרחוק, אני תמיד קוראת לו "מגדלור", כינוי חיבה שהמצאתי לו, אבל איני רואה אותו. ואיפה נטע ? אולי היא כבר הגיעה ? אבל גם אותה איני מזהה, ופתאום אני מבחינה בהקלה ב-ורה (VERA) רצה לקראתי.
אח, ורה כמה טוב לראות אותך, אני מחבקת אותה מבוהלת בעיניים לחות, ראית ?! את ראית מה קרה פה עכשיו ?? הם כמעט הרגו אותו !אני קוראת לעברה בתסכול, כולי נרעשת. ו-ורה לא משיבה לי, רק בוחנת אותי בעיני התכלת הרציניות שלה, האם אני חיוורת או שזה רק נדמה לי ? , והיא כורכת את זרועה סביב כתפיי. בואי , נלך. היא דוחקת בי, פניה קדימה . הם כמעט הרגו אותו, אני חוזרת וממלמלת בצער בקול רפה, מבקשת את מבטה, אבל ורה ממשיכה להתבונן ישר לפנים, מסרבת לפתח שיחה על מה שאירע, (עד היום לא לגמרי ברור לי אם גם היא ראתה או שלא). אנחנו צועדות יחדיו בדממה, מחישות צעדינו במהירות להילחם בקור העז משם לכיוון החניון, נושפות מתוך גופנו הבל פה חמים דמוי טבעות עשן כנגד האוויר הקפוא של רוסיה.
|
