ואז, הוא פשוט הוריד לי סטירה אל מול העיניים של אבא שלי. בעודי בוכה וזועק "א---ב----א! הוא נתן לי סטירה", ואבא שלי כמו אבא שלי, לא חיכה אפילו חצי שניה, והחל הוא שועט אל עבר הערסוואת החש עצמו על קטנים ממנו בגיל, כאשר בידו מטריה סגורה ההולכת לשמש כתחליף לאלה מאולתרת. רגע רגע רגע. הלו! רגע. איזה אבא? איזו סטירה? ובטח שאיזה קאטלות-פיצוצים עם מטריית-אלה? סליחה, צודקים, טעות שלי. אני נעם (עד כאן הכל בסדר) בן 27 וחצי מראשון לציון (עדיין שגרתי) עובד במסלול האקדמי המכללה למינהל, והשבוע התחלתי ללמוד תקשורת וקרוב לוודאי גם עיתונאות (אחרי שכתבתי 'עיתונאות' בתקציר הבלוג, פאדיחה אם לא) והסיפור הנ"ל הוא אחד מהאירועים הרבים אשר שינוי את חיי. לא הפכו אותם, כי בסך הכל אני די מצליח להישאר מי שאני ודי טוב לי עם זה (רק התחלתי, כבר שקר). אותו ערסוואת, לא היה גדול ממני בהרבה, שנתיים, אולי. אבל כיאה לאדם המוגדר כנכה 75% (הופה. צד אישי רגיש ראשון נחשף, כבר נהיה מעניין, תודו) לא באמת יכולתי להחזיר לו. בשביל זה יש את אבא שבמקרה עמד מטרים ספורים ממקום האירוע, שאגב, נגמר בזה שההוא מהמכולת תפס את אבא שלי, ומנע ממנו להיכנס לכלא לשנתיים פלוס. אז מה היה לנו? אני, ראשון לציון, 27 וחצי, שלושת רבעי נכה (ע"פ ועדה של ביטוח לאומי, לא המצאתי נתונים) ואבא שמוכן לאבד את הראש אבל לא את הכבוד. שיעורי בית לפוסט הבא: לחשוף עוד צד אישי רגיש, כדי שתוכלו להתחיל קצת לרחם עליי. סתם סתם.. גם כדי שיהיה יותר מעניין כי תמיד צדדים אישיים רגישים יכולים לעניין, וגם כי אני עלול לגלות שהבלוג הזה יכול להיות אחלה של תרפיה. אל דאגה. הציניות, הביקורתיות, והסרקזם, עוד יקפצו לבקר מידי פעם.. אז עד הפעם הבאה, אני |