1 תגובות   יום ראשון, 18/12/11, 11:26

 

 

לפני שנתיים, הוקם בקול רעש גדול בית הספר הפרטי (החילוני) הראשון בישראל.

מייסדי בית הספר ובראשם דרור (בן שולמית) אלוני, דיברו גבוהה גבוהה על המוסד הפרטי והיוקרתי שמשום מה קראו לו בשם הארמי "חברותא", והבטיחו לבצע מהפכה אמיתית במערכת החינוך. אלוני וחבריו הציגו את בית הספר שלהם כפורץ דרך, מודל ניסויי שמשרד החינוך יאמץ לבטח בעוד מספר שנים. הם בישרו על שיטות לימוד חדשניות, שיעורים דינמיים ומורים כריזמטיים, עם פיקוח צמוד של פרופסורים מהשורה הראשונה.

המייסדים הסתובבו ברחבי העולם כדי לשאוב השראה ולרכוש טכניקות לימוד חדשניות. הם גיבשו צוות הוראה הטוב ביותר בארץ, צוות שהתכונן במשך שנה שלמה לפתיחת שנת הלימודים הראשונה. דיברו שם על "חוויה חינוכית אחרת עבור התלמיד הישראלי: למידה מתוך התנסות, שיעורים באמצעות שירה וריקודים ולימודי מתמטיקה חווייתיים. תשומת לב פרטנית לכל תלמיד ותלמיד ומשכורת שיא למורים שתאפשר להם להתמסר לתלמידיהם".

למין ההתחלה התחוללה סערה גדולה במערכת החינוך ובעיתונות אודות בית הספר. למן ההתחלה היה ברור שמדובר בבית ספר אליטיסטי שרק אנשים עשירים יכולים ללמוד בו. שכר הלימוד בו הגיע ל-35 אלף שקל בשנה והתנאים הגשמיים היו כאלה שמיליון תלמידים אחרים היו יכולים רק לקנא. 14 תלמידים בכיתה, מורים מהשורה הראשונה, מיזמים יקרים והוראה חצי פרטית. וזאת מול החינוך הציבורי המאוכלס בכיתותיו הצפופות וקשיי תקציב לכל פעילות. (אגב גם המערכת הכללית "המסכנה" היא עשירה ורווית תקציבים פי כמה וכמה מזו החרדית).

למרות זאת, נתנו לבית הספר הזה את האפשרות לפתוח שעריו, בשל ההבטחות הגדולות של מנהלי "חברותא" להצלחה ודאית בעתיד ולצמיחת דור המנהיגים הבא של מדינת ישראל.

שם העמותה שהפעילה את בית הספר היה: "חינוך למנהיגות — חברה לתועלת הציבור בע"מ".

 

עם תחילת התארגנות, הכריזו אלוני וחבריו שכל רצונם הוא להקים בית ספר פרטי ייחודי והם אינם מעוניינים באגורה מכספי הציבור. נשמע טוב, לא?

אז זהו שזה רק נשמע. כי זמן קצר לאחר פתיחת בית הספר פנו ראשי "חברותא" למשרד החינוך בבקשה שיכיר בבית ספרם כמוסד חינוך מוכר הזכאי למימון ציבורי.

משרד החינוך סירב כמובן. אלוני וחבריו ערערו לוועדת ערער וזכו. משרד החינוך פנה לבית המשפט וזה, כמה צפוי, קיבל את תביעתם והורה למשרד החינוך לתקצב את בית הספר הפרטי.

הפרק הזה ראוי למאמר בפני עצמו, הן על הצביעות של דרור אלוני העושה מעשה שולמית "איננו מעוניינים בכספי הציבור" ומבקש שכר מופקע ומפולפל גם מההורים וגם ממשרד החינוך, והן על מערכת המשפט שכל דבר שיובא לפניו מכיוון משפחות מסוג אלוני — יאושר עוד לפני שיתקיים בו דיון.

אך אנו עוסקים בחינוך, ודווקא כאן, היתה הנפילה הכואבת ביותר של אלוני וחבריו.

כבר בשנה לאחר שהוקם בית הספר התנפצה תדמיתו בעיני ההורים והתלמידים וכמחצית נשרו!!! נתון נוסף: שני שלישים מהתלמידים שהחלו ללמוד לפני שנתיים בכיתה י´ במוסד, לא הגיעו לפתיחת השנה הנוכחית.

העזיבה הגדולה באמת התרחשה לאחר שרוב התלמידים פשוט נכשלו בבחינות הבגרות שלהם.

גם בכיתה ט´ עזבו ארבעים וחמישה אחוזים מהתלמידים, ובעקבות כך עזבו או הועזבו מנכ"ל בית הספר ושני המנהלים הפדגוגיים ולמעשה כל צמרת הניהול של המוסד.

נציגי ההורים של הילדים שעזבו טוענים שחלום בית הספר פשוט התנפץ. הם טוענים כי ההכנה לבגרויות הייתה לקויה מאוד ורוב התלמידים פשוט התרסקו בבחינות.

לא נלאה אתכם בחילופי האשמות בין ההורים להנהלה שחלק מצוות ההיגוי שלה הוא לא אחר מאשר אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, המעדיף את האיראנים על החרדים. מה שברור ללא מחלוקת הוא שבית הספר הפרטי היוקרתי בישראל שהושקעו בהקמתו מיליונים, ששכר הלימוד בו עמד על 35000 שקל לשנה ושמשרד החינוך הוסיף לזה תקציב משלו, כרע, נפל, התרסק, נכשל וכל הכסף והמאמצים ירדו לטמיון.

אתם שואלים איך זה קרה? להלן ההסבר.

האמת היא שלא רק "חברותא" נכשל כי אם מערכת החינוך הכללית נכשלה והתרסקה לפני הרבה שנים. לא יועילו כל התוכניות "עוז לתמורה" ותחרות "מורה לחיים" ופרסים ושיטות חדשות. מערכת החינוך הכללית קרסה, קורסת ותמשיך לקרוס גם אם ייתנו לכל מורה עשרים אלף שקל בחודש, וייתנו שלוש ארוחות חמות ומיץ תפוזים סחוט והילדים ישבו על כורסאות יוקרתיות.

שואלים למה? מעבר לכך שהלימודים בחינוך הכללי הינם נטולי כל ערכים לתורה ולמצוות, אחד הדברים הבסיסיים בחינוך, זה לתת את השליטה ביד המורים. ברגע שלקחת את הכוח מהמורים ועוד יותר מזה — מסרת אותו לידי התלמידים — לא חשוב מה תעשה — לא יהיה חינוך.

"תינוק בורח מבית הספר" זה הטבע האנושי וכדי להתמודד איתו עשו דבר פשוט, מסרו את הכוח בידי המורים, שיפעילו את תלמידיהם, שיורו להם מה לעשות ומה לא לעשות ויציבו להם גבולות.

כדי להציב גבולות אתה חייב להציב שומרים עם סמכויות חסימה וענישה. אם לא תהיה חסימה ולא אפשרות ענישה, אנשים יצפצפו על הגבולות ועל אחת כמה וכמה ילדים.

מערכת החינוך עשתה ועודנה עושה ה כ ל כדי לקחת את הכוח מידי המורים.

אסור להעניש ולהרחיק ואפילו לא לצעוק, לגעור ולהשעות. ההסתכלות של המערכת היא לכיוון ההורים, ומה שהם אומרים קביל. על המורה לדאוג שלא יתלוננו עליו כי אם יתלוננו — זה הסוף שלו כמורה. גם אם ברור שהתלונה תלונת שווא היא.

דור שלם של מורים הפך להיות בן ערובה בידי תלמידיהם. מורים ומורות פשוט מנהלים משא ומתן עם הילדים ומתחננים בפניהם שלא לצרוח באמצע השיעור/ לא לגשת לילדים אחרים/ לא להפריע/ לא לעמוד מול שולחן המורה ולעשות למורה פרצופים/ לא להרביץ לילדים אחרים. בכל כיתה יהיו ילד או ארבעה שיגידו למורה "מה תעשה/י לי? לא רוצה לצאת! לא רוצה לזוז! מה? נגעת בי? אני מתלונן למשטרה".

המערכת הפקירה את המורים, לא נותנת גיבוי, כל הרעיונות של סמכות וגבולות לא תופסים אצלם, משום שכל אמירה שיש בה שליטה על תלמיד היא אמירה שעלולה להוביל אותם לדין משמעתי ולסילוק, וגם אם לא, הם חשופים לתביעה, רק כי הורה חשב שהם לא בסדר והעזו להסביר לו.

כל מי שמכיר מקרוב את מערכת החינוך הכללית יודע שהיא לא חולה אלא גוססת. וזה לא הולך להשתנות בקרוב, כי אין שום דרך לגרום לאנשים האטומים היושבים במשרדים ומנסחים חוזרי מנכ"ל "לטובת הילד" לרדת אל השטח ולהבין מה קורה באמת.

אם רציתם לדעת מדוע תלמידים מבתים חילוניים מובהקים גודשים את ספסלי רשתות החינוך התורניות במסגרת קירוב — הנה התשובה. אף אחד לא רוצה שבנו יחטוף מכות, לא יוכל ללמוד, לא יהיה עם דרך ארץ. כולם בסופו של דבר רוצים לגדל בני אדם.

המיתותא של חברותא הוא אות אזהרה בולט. אם הם לא קלטו אותו — לא נראה שיקלטו אותו לעולם.

לפחות אנו יודעים, שדרך החינוך המסורה לנו מדורי דורות היא הדרך הנכונה ואל לנו לסטות ממנה מאומה.

 

 

דרג את התוכן: