0
יושב בגינה תחת שמש חורפית מלטפת, שואף אל תוכי בתאווה את ריח הצמחיה. תרוצים, תרוצים.. כובשים בצעד בטוח את מחשבתי, אני מתמלאה שיקשוק של מה שעוד רגע יבוא. זה תמיד אותו הנסיון להמציא תרוצים שקל לעכל אותם. אלו שלא מאיימים על כלום. אלו שחיים איתם בשלום. זה לא אמיתי, אני יודע. מתחת לעור ולבשר מתחילים קולות עמומים לרטון. בתוכי זוקף את ראשו חוסר שקט. זה לא אמיתי אני חושב והקולות הרוטנים מתגברים. אולי לנעוץ רק מבט מתבונן, בלי התרוצים והסיבות. אני פשוט אניח לזה, אני חושב, ממש במקום שזה קורה ואמשיך לי בדרכי עם הרגע הזה. |