יש משפט אחד שהיהודים שיננו לאורך כל הדורות "עני חשוב כמת" כל המהות וכל הייחוד של התרבות היהודית היא בהכרה ש"עני חשוב כמת". הדבר הראשון שהיהדות מטיפה לו זה שאלוהים הוא המלך ואנחנו בניו. ובני מלך נוהגים כבוד בעצמם ובזולתם כנסיכים בני מלך, שזה עיקר העיקרים. האדם הוא מרכז היקום והיצירה הגדולה של אלוהים, כל העולם נברא לכבודו, ויחד עם זאת ערך חייו של האדם לא נמדד לפי כוחו ןחשיבותו אלא לפי ערכי המוסר שאלוהים כפה עליו. עוני לא נמדד ביהדות רק בהעדר רכוש חומרי אלא בעיקר בערכים רוחניים. לא המחסור בכסף הוא קנה המידה לעוני אלא דלות החומר והעדרה של תרבות הרוח. "הנני העני ממעש" נאמר בתפילת יום הכיפורים. לא עני מרכוש אלא עני ממעש.
כל מטרת השבת שהיא מעיקרי המצוות בהתבטלות האדם לפני הקב"ה. אלוהים ברא את הצבעים אבל אלוהים לא יודע לצייר. אלוהים ברא את העצים אבל אלוהים לא יודע לתכנן גנים. אלוהים ברא את החיטה אבל אלוהים לא יודע להכין לחם. אלוהים ברא את הגפנים אבל אלוהים לא יודע להכין יין. לפיכך מתוך חשש שהאדם יראה עצמו שותף שווה לקב"ה בבריאת העולם. באה היהדות וכופה עליו מידה של ענווה ותובעת ממנו להקריב שביעית מחייו לעבודת השם ולשבות מכל מלאכתו כל יום שביעי ולברך על הלחם "המוציא" ועל היין "בורא פרי הגפן" לאמור אין לי גאווה. לא אני עשיתי את הלחם ולא אני הכנתי את היין אלא הקב"ה הוא שברא את כל אלה. הצנע לכת עם אלוהיך זו המידה הנכונה. ויחד עם זאת תכלית השבת היא גם בההדרת ערך האדם ובהעלאת מותר האדם מין הבהמה לרמה של ערך עליון. אם כל השבוע היהודי מתענה בחיפוש אחר פרנסה. בערב שבת הוא נוהג כמו גביר. וממלא את הבית בכל טוב. השולחן ערוך המפה הלבנה פרוסה הנרות דלוקים הנברשת מאירה. החלות והיין במקומם והתבשילים ממלאים את הבית בריח ניחוח של גן עדן והאישה והילדים מסובים מסביב לשולחן וכל המשפחה שרה "מי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא"
לעומת העושר הרוחני של היהדות תרבות יוון קדשה את היפה. בתרבות יוון היפה היה גם הנכון וגם הטוב. "רק מי שיפה הוא אהוב ומי שאינו יפה אינו אהוב" שר הסיודוס. האלים אוהבים את היפה ומי שאינו יפה אינו אהוב על האלים. גם תרבות יוון ראתה באדם את מרכז היקום והיצירה האלוהית. אבל בניגוד לתורה שזיהתה באדם את צלם האל בחתירתו לאמת ולצדק אוניברסאליים. היוונות זיהתה באדם את צלם האלילים במובן הגשמי הפיזי. האליל נוצק בתבנית האדם והאדם הוא מודל החיקוי של כל הדברים היפים בעולם. האדם הוא בעל הפרופורציות המושלמות. שעל פיהם בנויה כל הארכיטקטורה היונית.
כל התרבות המערבית היא בעצם סינתזה של "עני חשוב כמת" של היהדות ו"היפה האהוב על האלים" של תרבות יון כ"שעני חשוב כמת" שמסמל את הצד הרוחני שבאדם, מגלם בתוכו את רעיון הקדמה ואילו "היפה האהוב על האלים" שמסמל את הצד הגשמי שבאדם מגלם בתוכו את החתירה לההדרת החומר. למרות השוני וההבדלים ביניהם השאיפה לאסתטיקה של התודעה היא הקו המחבר ביניהם. כמו שהפסל היוני שואף להנציח את הפרופורציות המושלמות באבן. האדם היהודי שואף להנציח את השלמות הרוחנית דרך המצוות המעשיות. ובמובן הזה כל עשייה דתית שמקפחת את האדם שפוגעת באדם שמזלזלת בערך האדם ושלא מגלמת בתוכה את החתירה (האסתטית) לטוב והיפה שבאדם לא יכולה להיחשב כעשייה דתית לגיטימית .
קיבעון תודעתי הוא סימפטום של תרבות עוני ואין דבר שהיהדות סולדת ממנו יותר מתרבות עוני. בניגוד למה שסבורים בטעות, ההלכה איננה מקובעת אלא דינאמית ומשתנה בהתאם לנסיבות. אם רוצים לדעת מה לא חייבים לקיים ומה התיישן בהלכה היהודית מה שצריך לעשות זה לנסות לתרגם את ערכי היהדות לערכים אסתטיים. ערך יהודי שאין בו שיקוף של מציאות אסתטית מנוגד להלכה היהודית. גם אם לכאורה אנחנו מוצאים פסקי הלכה שנכתבו בימים קשים לישראל שמורים את ההפך. רבן גמליאל שהעיד על עצמו שהוא אסטניס הרשה לעצמו לנהוג לפעמים שלא לפי ההלכה שנהוגה הייתה בזמנו. הדורות שבאו אחרי רבן גמליאל החמירו עם ההלכה ואסטניס הפך עם השנים שם נרדף לאדם מוגבל. ואף על פי כן לא יעלה על הדעת שההלכה חשבה שרבן גמליאל נשיא הסנהדרין הוא כאדם מוגבל.
|