רבנים אוף דה רקורד

על רבנים שמועלים בתפקידם, על רבנים שמונעים פרסום של פסקי הלכה, על רבנים שחוששים מהציבור שלהם ועל איך הקיצוניות הדתית הופכת לקונצנזוס. טור שלא לציטוט.

הנושא החם של השבועות האחרונים, הוא ללא ספק ההקצנות על רקע דתי. כמו בכל נושא, גם כאן הדעות חלוקות, ואף בקרב הציבור החרדי אין תמימות דעים. בין שלל הדעות – שרובן ידועות ולא צפויות, קיימת דעתם של "הרבנים שלא לציטוט". הנה באחד מעיתוני סוף השבוע שעבר פנה הכתב לכמה רבנים בשאלה הלכתית בסוגיית השתתפות חיילים בטקס עם שירת נשים, וציטט מפיו: "אין עם זה בעיה הלכתית, אבל אל תצטט אותי".

בדרך כלל מדובר ברבנים חרדים, שמבקשים להביע עמדה מתונה יותר. הם סבורים שהדעה הנכונה, היא דווקא הדעה הלא פופולארית בחברה החרדית אך מתוך חשש למעמדם בציבור שלהם, נמנעים מלבטא את דעתם בצורה גלויה.

במציאות התקשורתית לא תמיד אפשר לחשוף את המקורות לקהל הקוראים. תופעת ה"אוף דה רקורד", מוכרת, נפוצה וברוב המקרים אף לגיטימית. שרים, פוליטיקאים ופקידים בכירים, עושים שימוש נרחב בכלי הזה. גם הרבנים רוצים ליהנות מחסות האנונימיות. האם זו זכותם? כנראה שלא.

מעבר למחויבות שיש לרבנים לצו של "לא תגורו מפני איש" (דברים א יז), הם מחויבים להשמיע את דעתם, כי זהו תפקידם. בניגוד לשרים - שאמנם מרבים לדבר - אך התפקיד שלהם הוא ביצועי, תפקיד הרבנים הוא להשמיע את קולם. העיסוק בחלק המעשי של הרבנות – חופות וכדומה, הוא זניח לעומת החלק התיאורטי – פסיקת הלכה. רב שלא מביע את דעתו בפסיקת הלכה, בוגד בתפקידו. 

כמו כל משרה, גם משרת הרבנות מורכבת מזכויות וחובות. כמו כל משרה, כל עוד אתה לא ממלא את חובותיך, אתה לא יכול ליהנות מהזכויות. רב שלא מכיר באחריות המוטלת על כתפיו – לפסוק הלכה, אינו יכול ליהנות מהפריבילגיות שנושאת משרת הרבנות. אם אנשי צבא נדרשים להסתער ולחתור למגע, רבנים נדרשים לפסוק הלכה ולהביע את דעתם בגלוי וברבים.  

בקיץ האחרון קמה סערה סביב פרסום הספר תורת המלך. גם רבנים שהתנגדו לתוכנו של הספר, טענו שיש להתיר לרבנים חופש פסיקה. רב שמונעים ממנו את היכולת להביע עמדה הלכתית, מונעים ממנו לשמש כרב מורה הוראה. בניגוד לפרשה סביב 'תורת המלך', מקרה שלנו, המדינה לא מנעה מאף רב להביע את דעתו. הפחד מהדימוי בקהילה, הוא שמנע את פרסום ההלכה.

אותם רבנים שמפרסמים את דעתם ומסתתרים תחת הכינוי 'רב בכיר', מונעים מעצמם את מימוש תפקידם. זה לא מספיק שיפורסם פסק ההלכה, יש חשיבות מכרעת למי שפרסם אותו. לפסק הלכה מבית מדרשו של הרב הראשי לישראל, יש משקל רב יותר מפסק הלכה של רב שכונה. וכמו שלא יעלה על הדעת, שבית המשפט יפרסם פסק דין ללא שם השופט, כך רב שמביע את עמדתו ההלכתית בנושא מסוים, עליו לעשות זאת בשמו.

ועל רבנים כאלה מספר דרויאנוב בספר הבדיחה והחידוד:

נכשלת, יקירי, – אמר הרב לחייט, שהביא לו "קאפוטה" חדשה.  – לא לפי המידה תפרת אותה, והרי היא נגררת על-גבי הקרקע. 

החזיר לו החייט:

טועה אתה, רבי.  ה"קאפוטה" היא דווקא לפי המידה, אלא שהרבי יחיה הוא לא לפי המידה.

הפוסט פורסם לראשונה ב Ynet