כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    רוקדת על הקיר

    42 תגובות   יום שני, 19/12/11, 00:11

    רוקדת על הקיר


     

    ''

    פרט מתוך ציור קיר - היכל התרבות בנהרייה - נורית צדרבוים 1989

     

    אי שם בשנת 1989 הוזמנתי להציג תערוכת יחיד ב 'היכל התרבות בנהרייה'. היה זה בשלב שבו התחלתי והחלטתי להיחשף, ולכן כל מקום ציבורי היה טוב ונכון בעיני. הגם שידעתי שהיכל התרבות הוא לא גלריה, והגם שבחלק מהקירות ציוריי היו צריכים להתחרות עם אריחי החרסינה הלבנים ש"עיטרו" את קירות הבית. החלטתי להציג שם.


    קראתי לתערוכה 'אמצע הדרך' משום שהיא לא עסקה בנושא מסוים, אלא הייתה אוסף של עבודות שבהם הייתי עסוקה באותו זמן. ראיתי בתערוכה זו מעין "חלון", או הפוגה שבה אני מאפשרת לעוברים ושבים (שכן באי ההיכל הם עוברים ושבים) להציץ אל מה שאני עסוקה בו בארבע אמות קירותיי בסטודיו.

     

     

    ''

     

     

    מתוך פרוייקט 'פסל וכל תמונה' - נורית צדרבוים 1989 (הוצג בתערוכה 'אמצע הדרך')

     

     

    ''



    התערוכה הייתה טובה, ובלטה בשונות שלה. אלה לא היו עבודות שטבען ליפות או לעטר קירות במרחבים ציבוריים. חלק מהעבודות שהוצגו שם עסקו בנושא "פסל וכל תמונה",  חלקם דנו בנושא "שפת הגוף" (נושאים שבהם הייתי עסוקה באותם ימים), ועוד אחרות.

     

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2341308/

    מתוך אספת עבודות 'שפת הגוף' - נורית צדרבוים 1988 (הוצג בתערוכה 'אמצע הדרך')

     

     

    הכוח של התערוכה, והרושם שהיא הותירה אז שם בעיני הצופים ובעיני מנהל ההיכל, הביאו אותו להציע לי לצייר שם בהיכל על קיר של 80 מ"ר - ציור קיר.

     

    לא שראיתי את עצמי כציירת קירות לעתיד לבוא, ולא שחשבתי שזה יהיה עיקר עיסוקי כציירת וכאמנית, אבל כן ראיתי את עצמי נענית לאתגר. התנסות מעניינת, חשבתי לעצמי, ורתמתי עצמי לפרויקט.


    במשך כחודש ימים עקבתי, למדתי, חקרתי, את הפעילות השוטפת שהתקיימה אז בהיכל. רציתי שהציור יבטא, ישקף, ירחיב, יגדיל, ויעשיר את הפעילויות שמתקיימות שם. שכן, היה זה היכל שלא עסק רק ביבוא של פעילות תרבותית אלא גם ביצירתה.


    במשך חודש ימים – צפיתי, צילמתי, ורשמתי את הפעילות שכללה – להקת מחול של הבית, חבורת זמר שפעלה שם ,קבוצת תיאטרון שהעלתה את המחזה 'אוליבר טוויסט' ועוד.


    במשך שבועות נוספים עיבדתי את החומרים שצברתי. סגננתי את הרישומים הריאליסטיים, ויצרתי קומפוזיציה מורכבת שמציגה את מרקם הפעילות שבבית, כיחידה אחת מורכבת. הכנתי הסקיצה של ציור הקיר העתידי.

     

    ''

     

     

    קטעים  מתוך הסקיצה לציור קיר

     

     

     

    ''

     

    (סרטון של ציור הקיר השלם - יוצג כאן בהמשך הרשימה)

     


    למה עשיתי את זה? מה היו הלקחים שלי? לאן זה הוביל? מה למדתי מזה אז? ומה אני למדה מזה שנים רבות אחרי? מדוע אני מעלה זאת כאן? על כך ועל עוד, אנסה לענות כאן ברשימתי זאת. אך קודם לכן, אומר שהשאלות האלה, מספרות בעצם על שאלות אחרות לגמרי. אלה הן השאלות ששאלתי את עצמי בטרם קיבלתי החלטה לקחת על עצמי את הפרויקט. מה אני בעצם חושבת על ציורי קיר? האם אני רואה את עצמי כציירת קירות? מה החשיבות של ציורי קיר באמנות היום? והאם אני בכלל מסוגלת לעשות זאת? ואלה הן רק חלק מהשאלות שהציפו אותי דקה לפני שאמרו לי כן, ושאני עצמי אמרתי כן.


    כאשר מנהל ההיכל הוביל אותי אל הקיר המיועד, הוא רק שאל אם אני מעוניינת לקבל על עצמי את הפרויקט הזה. לשמחתי הוא לא שאל אותי אם יש לי ניסיון בציורי קיר. משום שאז היה עלי או לשקר ולומר שכן, או להודות שלא ולהסתכן בכך שאני מפסידה את הפרויקט. ובכן, הוא לא שאל, ואני הייתי צריכה להתמודד עם שאלה זו רק ביני לביני.


    אני יודעת? אני מסוגלת? איך עושים? מה עושים? – מיותר לציין כאן, שאלה הן שאלות שבדרך כלל אינני שואלת את עצמי. יש משימה עושים. באותה תקופה אברהם אופק ז"ל לימד קורס 'ציור קיר' באוניברסיטת חיפה, ויצא לי לשמוע כמה הרצאות שלו ואף לצפות ולהשתתף בכמה הנחיות. הבנתי את העניין והחלטתי לצאת לדרכי, כאשר בעבורי התנסות זו, שאמורה להשאיר ציור קיר ברשות הרבים הולכת להיות 'בית הספר שלי' לציור קיר, ובעבור מנהל ההיכל זה הולך להיות פרויקט של ציירת מנוסה.


    העול כבד, האחריות כבדה ועמה גם תחושת האתגר שניצב בפני, ובעיקר הסקרנות והתאווה לתהליך שאותו אני עומדת לחוות. כל אלה שימשו בי בערבוביה, אבל אני איני אומרת לא להזדמנות שמתדפקת על דלתי, גם כשעוד אינני יודעת כלל אם ואיזה הזדמנות זו בכלל. רעבה הייתי באותן שנים לכל הזדמנות להתנסות, כמו גם להוכיח לעצמי ולעולם את יכולותיי כציירת. סיבות שנראו לי אז מספיק טובות כדי להיכנס לפרויקט בראש מורם כלפי חוץ, ובראש מורכן כלפי חשיבות המשימה.


    ציור קיר, כך ידעתי וכך גם הבנתי, יושב על קו התפר שבין אמנות טהורה לבין אמנות מוזמנת, על קו התפר שבין אמנות לשמה לבין אמנות שאמורה לשרת מטרות אחרות. הוא יושב על קו התפר שבין יצירה שאותה מצייר הצייר כשיח אישי בינו לבינו ובין יצירה שנועדה לשרת את עיניהם, את רווחתם האסתטית, של המתבוננים ביצירה שחדרה אל רשות הרבים. וכן לספר, או להצהיר, או להנציח סיפור כל שהוא. זה מה שמבקשת, בעיני, יצירה שהולכת ל"נטות את אוהלה" ברשות הרבים ולהיות שם לנצח, או עד שיקרה משהו שיסיר אותה משם.


    את ההחלטה קיבלתי מהר מאד, דקה אחרי שהסכמתי..... וזאת עשיתי מהר מאד בלי לקחת לעצמי קצת זמן להרהר ואולי גם לערער. עתה היה עלי להבין שהפרויקט הבא שלי הוא לא איזו אמירה אישית שיושבת לי בראש או בבטן או בשני המקומות יחד. הפעם זה משהו שצריך לספר סיפור שיספק עניין לצבור, הוא חייב להיות כזה שהצבור שיסתובב כאן אפוף בציור יוכל לחיות אתו בשלום. לא רציתי לומר שהוא צריך להיות יפה (משום שבעיני גם דיוקן מכוער, למשל, יכול להיות ציור יפה), אבל נאלצתי להודות ביני לביני שהציור יצטרך להיות יפה משהו. דבר שדי החריד אותי מפני שאינני מציירת יופי לשמו.


    הבנתי, שזה מזמין אותי לחשוב אחרת ממה שאני רגילה לחשוב בסטודיו שלי. הבנתי גם שזה מזמין אותי להתנסות בסוג אחר של חשיבה שיוביל לסוג אחר של עשייה. מתוך כל זאת הבנתי גם שאני לוקחת חופש מעצמי, ויוצאת למסע קצת אחר, אולי גם לפגוש עצמי אחר.


    את הסקיצה (רישום בעפרון) של כל הקיר, הראיתי למנהל ההיכל. שהרי כך זה נהוג. זו עבודה מוזמנת והמזמין צריך להכיר את הסחורה ואף להביע את הסכמתו או את אי הסכמתו. אז כבר הבנתי שציור קיר, על אף שהוא נחשב ענף או תחום באמנות הפלאסטית, הוא יותר נוגע וקשור לעיצוב. יש כאן הזמנה של קיר, שאותו המזמין רוצה מצויר, אבל מבקש לדעת מראש "איך תיראה הסחורה".


    איפה החירות שלי כאמן? שאלתי את עצמי, בעודי מציגה בפני מנהל ההיכל את הרישומים. והנה מגיעה שאלתו ,שארבה לי, כמו שגם אני ארבתי לה "רגע אבל באיזה צבעים? אני עוד לא רואה איך זה ייראה מוגמר", הוא שואל, אומר.

     

     

    ''

    קטע מתוך הסקיצה לציור קיר


    והנה מצאתי את ליטרת הבשר של החירות האמנותית שלי, יחד עם האומץ, ויחד עם ההחלטה שאני הולכת לעמוד על דעתי אפילו במחיר הפסד הציור. ואני עונה:


    "גם אני עוד לא יודעת איך הוא ייראה. את זה ארצה לדעת תוך כדי עבודה. הרישום שהצגתי בפניך כאן הוא התכנית, הוא הרעיון. הרישום מציג לך את המחשבה שלי, את מה שאני מתכננת לעשות כאן, ואת התוכן של הציור. איך הוא ייראה אני אדע רק כאשר אעבוד עליו. הוא, הציור, יספר לי את עצמו, הוא ייבנה לי לנגד עיני. זאת כמובן באחריותי שלי, משום שאני זאת שאבצע". 


    זו הייתה התשובה היחידה שהייתה לי. והמשכתי לשוח בעניין זה גם עם עצמי. משהו אני חייבת להשאיר לתהליך היצירה, אמרתי לי. משהו חייב להתגלות לי ולהיווצר תוך כדי שאני יוצרת. אם אצבע את הרישום (הסקיצה) ואחר כך אעתיק אותו אל הקיר, אבדתי את חדוות היצירה והפכתי עצמי למבצעת, טכנאית. ידעתי גם שאין שום טעם שאתן לעצמי הוראות מוקדמות שהרי אינני מסוגלת לצייר לפי הוראות, עבודת הציור בצבע בעבורי הוא שיח מתפתח שיש בו מרחב גדול לאינטואיטיביות ולספונטניות. ההוראות, מבחינתי, הם אך ורק הדו שיח שאני מנהלת בזמן אמת עם העבודה שנרקמת והולכת, שקורמת עור וגידים. היא מדברת אלי ואני אליה – וזה המסע.


    כבר חיכיתי לשמוע את מנהל ההיכל אומר לי "אם כך, נוותר על הרעיון, אני אינני מוכן לקחת סיכון על משטח כל כך גדול ומשמעותי 80 מ"ר". ולא. ואוזני שומעות דווקא דבר אחר "או קיי. אני אוהב את התכנית (הרישום) אני סומך עלייך, ראיתי את התערוכה שהצגת כאן, ולא סתם פניתי אלייך, צאי לדרך, אני סומך עלייך במאה אחוז, וסקרן כמוך לראות מה ייצא".


    כאלה אנשים אני צריכה בחיי, חשבתי לעצמי. כאלה שמאמינים בי, כמו שאני מאמינה בעצמי (והייתי צריכה הרבה מאד אמונה בעצמי, משום שעד אז, מעולם לא ציירתי ציור קיר). אנשים שנותנים לי מרחב, וחופש יצירה. אז כן. קיבלתי. ועכשיו נשארתי עם עצמי לבד, כשעלי להצדיק את האמון שאני נתתי בעצמי.


    ארבעה חודשים ביליתי יום יום שמונה שעות על הקיר. את תהליך הרישום, התעקשתי לבצע כמו שביצעו בזמנו צייריי הפרסקו. ככה ביני לביני הצדעתי לציירי הפרסקו המסורתיים על אף שהיום יש טכנולוגיות מתקדמות מאד שבהם ניתן להקרין על הקיר את הרישום בגודל הרצוי ובדיוק מושלם.


    ביני לביני התייחסתי לציור זה כאל בית ספר פרטי שלי לציור קיר (קצת חוצפה להתייחס כך אל מרחב שנמצא ברשות הרבים – ובכל זאת). תמיד ידעתי שבמקרה הכי גרוע אפשר למרוח סיד וצבע על הקיר ולמחוק ולהתחיל מהתחלה. חילקתי את הקיר לריבועים והעברתי את הרישום, באופן מדויק על פי התכנון שהיה על הנייר ( הסקיצה).


    היצירה האמיתית (החגיגה הפרטית שלי), התחילה כאשר התחלתי לעבוד בצבע. וכך הציור הלך ונבנה לי במשך ארבעה חודשים תמימים. סגרתי את הסטודיו, עצרתי פרויקטים שהתחלתי קודם לכן, והייתי כולי ורובי בקיר, עם הקיר, ועל הקיר.


    הסרטון מציג את ציור הקיר

     

    ''

     


    היה זה בשנת 1989, הרבה דברים קרו בגלל ציור קיר זה. לא הפכתי להיות ציירת קירות, לא מצאתי עניין רב בלקשט בתים, רחובות, ככרות ומקומות זנוחים בציורי קיר, לא היה לי מסר ציבורי חשוב לומר שאותו אפשר אולי למסור על קיר גדול ברשות הרבים. לא. אבל כן הייתה זו הרפתקה מעניינת בעבורי, בבית ספר לציור של עצמי, כי זכרתי ועודני זוכרת ולעולם אזכור את מה שאמר לי אחד ממוריי, פסל חשוב וידוע "המורה הכי טוב שלך זה הציור האחרון שעשית". אז כן, גם הציור הזה היה אחד ממוריי הטובים.


    והוא ייזכר בעבורי לא רק כמורה, שהרי כל התנסות היא למידה, אלא גם כפרק וכזמן מכונן בעשייה שלי כאמנית. בעקבות ציור קיר זה פנה אלי הבמאי שעבד עם חבורת התיאטרון על המחזה 'אוליבר טוויסט'(שחלקים ממנו ציירתי על הקיר), והציע לי לתכנן ולבצע כמה תפאורות להצגות שביים, הוזמנתי ללמד בבית ספר למחוננים בשלומי, נתבקשתי ללמד במכללת תל- חי בקורס ייחודי של אמנים עולים חדשים שעמדו לקבל תעודה הוראה בארץ, משם גם הגעתי גם לתפקיד שאחר כך מילאתי במשך שנים רבות 'ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות' במכללת הגליל המערבי – שאותו הקמתי, ניהלתי, פיתחתי ואף לימדתי.


    הבנתי פתאום שקיר קיר, אבל בעצם יותר משהוא היה קיר מצויר, או ציור קיר, הוא הפך להיות כרטיס ביקור.


    אכן, סיימתי את הציור, ונפרדתי מהקיר, מהמקום (שבמשך כחצי שנה היה לי בית) לא לפני שכובדתי באירועי פתיחה מרשימים ומכבדים. האורח בטקס הסרת הלוט של הציור היה מזכ"ל ההסתדרות דאז מר ישראל קיסר, בטקס שנערך שם בהיכל לכבוד 69 שנה להסתדרות הכללית.

     

    ''

    מזכ"ל ההסתדרות הכללית מר ישראל קיסר בטקס הסרת הלוט

     

    ראיתי בכל הפרויקט הזה פרק, התנסות טובה וחשובה אבל ידעתי גם ידעתי שזה לא ליבת העיסוק שלי באמנות.

    התגעגעתי לרגעים האינטימיים בעבודה שלי בסטודיו. חזרתי לסטודיו כל עוד נשמתי באפי, מוכנה כולי לחזור לשקט שלי, לעבודות שלי, ולעבודות שלא אמורות לקשט שום סביבה ציבורית, אלא להיות פועל יוצא של עולם המחשבה, הרגש, והחווייה האישית שלי.


    כך נולדה אספה של 100 שירים, כך נולדה התערוכה 'כן, לא, שחור, לבן' – וכל השאר הוא היסטוריה.


    משנת 1990 – לא ביקרתי במקום. אין לי מושג מה מצבו של הציור.

    האם הצבע נפגע במקומות מסוימים?

    האם הוא השתפשף ונסדק?

    אולי מישהו החליט שנמאס ודי וצבע את הקיר מחדש בלבן?

    אולי צריך לעשות תיקונים במקומות מסוימים?

    אולי אם אבוא היום לראותו בכלל לא אוהב אותו?

    שהרי מכירה אני אותי ואת התהליכים שבהם אני מעבירה את הציורים שלי. רבים מציוריי כאשר הם זוכים לפגישה מחודשת עמדי הופכים להיות מצע לציור חדש ומשתנים לי לנגד עיני, תחת ידי החרוצות ( וזאת במקרה שלא בחרתי לגרוס או לשרוף אותם).


    אינני יודעת מה עלה גורלו של הציור היום, אבל אני כן יודעת שהוא היה עוד אבן דרך בעבודתי כאמנית. וכמי שחיה את המאה ה-21 – ברור לי שגם אם אין לו או לא תהיה לו תקומה על הקיר שם בהיכל התרבות, הרי שכאן ברשת, בפרסום הזה נתתי לו עוד רגע של חיים, ואפילו חיי נצח.

     


    והוא שם, ועכשיו הוא קצת כאן, ואני בכלל הולכת הלאה.

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2466773/

     

    פרט - מתוך ציור הקיר בהיכל התרבות בנהרייה - נורית צדרבוים 1989

     

    http://cafe.themarker.com/image/2466784/

     

    לכניסה לגלריה לצפייה בקטעים מתוך ציור הקיר  - לחץ כאן.

     

    פרטים נוספים ניתן לקרוא באתרי - לחץ כאן

     

    שירים שחברתי באותה תקופה ולאחריה מתכתבים עם עבודה זו :


    לקריאת השיר 'רוקדת על הקיר' לחץ  כאן

     

    לקריאת השיר 'הסירה אשת את הלוט' לחץ כאן

     

    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (42)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/2/12 08:13:
      איזה כיף לך, אני גם מאוד אוהבת לצייר בחללים גדולים, אני מתגעגת להרגשה הזאת. בטח נהנית עד השמים.כל הכבוד לך על העבודה וכל ההפקה.
        22/12/11 15:33:
      איזה אתגר. יצא מדהים. בכל זאת מענין מה קורה עם הציור היום.
        21/12/11 23:28:

      צטט: perach1 2011-12-20 21:25:00

      תודה על הפוסט המושקע והיפה ..! לרקוד עם הצלילים והצבעים .. נפלא !

      תודה פרח.

        20/12/11 21:25:
      תודה על הפוסט המושקע והיפה ..! לרקוד עם הצלילים והצבעים .. נפלא !
        20/12/11 18:00:

      צטט: אורן חסון 2011-12-20 12:42:58

      הציורים נפלאים, אבל מסקרן ומעניין אפילו עוד יותר התהליך שעברת, והתובנות! תודה.

      אורן תודה. שמחה שהבנת שהדגש הוא התהליכים, שכן בעיני כל העיסוק הזה באמנות הוא מסע שהתחנות בו הם התובנות. תודה שביקרת ושמחה שאהבת.

        20/12/11 17:04:

      צטט: razam-דודי רצם 2011-12-20 00:10:50

      razam-דודי רצם אתמול 23:50: קראתי את הפוסט, אספר לך סיפור על חמי ז"ל היה אדם מיוחד. בסיפורך מצאתי קווים משותפים בניכם . חמי בצלאל היה ידוע כאוהב סרטי קולנוע היה מקליט הרבה סרטים בקלטות גדולות למי שעוד זוכר... יום אחד הוא הקליט על סרט שראה סרט חדש והלך לישון, למחרת הוא צפה בסרט וחשכו עיניו. הוא הקליט סרט גרוע על סרט טוב וזה שיגע אותו כול היום... אפילו התקשר אלי להסביר לי למה הוא עצבני על עצמו.אבל מהר הרגיע את עצמו והחליט להקליט למחרת, סרט אחר על ההקלטה שהייתה גרועה,הוסיף ואמר : "לא משנה איזה סרט אני מקליט,הוא לבטח יהיה טוב יותר מהסרט הגרוע". נורית,היה שלב שבו חשבת בעקבות הרבה דילמות... לצבוע את הקיר, מקסימום בלבן ולבצע משהו אחר עד שתהיה מרוצה, מעיד על אופי עקשני ,יצירתי ,מתחדשת,ומגיבה למתרחש ולספונטניות. ברגע שאת מציגה את עבודתך לכלל, את חשה צורך לשנות, להפקיר,למחוק, לגרוס ועוד... את חשה שהוא כבר לא שלך, כמו לשחרר את הגוזל שלמד לעוף...ומיד את מחפשת להטיל ביצים חדשים לקן חדש למחשבה... לקחת אתגר שרק באינטואיציה שלך הוא הצליח,ידעת שהוא יהווה כרטיס כניסה ואכן כך היה. למרות שזה יצר אצלך עיקום אף... תודה לך על השיתוף בהתלבטויות כאמנית יוצרת שאינה חוששת להתמודד בדברים חדשים ולהצליח ... "נגד הרוח"

      דודי היקר,

      הפעם שלא כדרכי אקצר ואלך 'נגד הרוח' , או אולי נגד מנהגי הקבוע. אהבתי מאד את מה שכתבת כאן, את האופן שבו אתה מפרש את תהליכי העבודה שלי. וכדי לא לקלקל את רוח הדברים, לא אוסיף דבר, רק אתבשם לי ממה שנאמר. או במילים אחרות - עכשיו יש לי מצב רוח ללכת עם הרוח. תודה לך.

        20/12/11 17:01:

      צטט: רפי פרץ 2011-12-19 23:19:33

      ממש תענוג לראות את הפוסטים המושקעים הללו .... יש לך תהליך עבודה יפה בכל אחד מהפרוייקטים וכבר מלכתחילה כשראיתי את היצירה שלך היתה לי הרגשה של החמצה .... על כך שמגיע לך לקבל הרבה יותר מקום בעולם האמנות מכפי שאת מקבלת ....

      רפי היקר,

      אכן, שמתי לב על ההערכה העקבית שלך לעבודתי (זה הדדי אגב, כידוע לך). מאד משמח לשמוע דברים אלה ממך. ובאשר למשפט האחרון שלך ביחס למקום שלי בעולם האמנות... חייכתי לשמע דבריך אלה, והבנתי כמובן למה אתה מתכוון. אך בנוסף להבנה של רוח הדברים חשבתי שיהיה מתאים לומר, ברוח האופן שבו אני עובדת שאת המקום שלי בעולם האמנות אינני צריכה לקבל, אני יוצרת אותו, כלומר אני נותנת. את המקום בעולם האמנות עושה האמן שיוצר את עולם האמנות.

      ואם התכוונת לעולם האמנות המסחרי, זה עניין אחר - וכמובן גם שיח אחר.

      תודה על דבריך הנפלאים כאן, ובכל המקומות האחרים שבהם אתה מבקר אצלי.

        20/12/11 16:57:

      צטט: IlanaHaley 2011-12-19 20:59:57

      פעמיםאני חושבת, טוב לא צריך יותר מזה. הכל ישנו וכולם יכולים להנות מעבודותייך המדהימות ולקרוא את דברייך החכמים - איזה עושר -נפלא ללא גבולץ הבנתי מהתגובות ששרפת תמונות. מעניין מאוד. האם במקרה צילמת את המאורע ומה היה שם? כן זאת אני לא התבלבלת, אני שלך...

      אילנה. מה אני יכולה להוסיף ולומר מעבר לדברי החיבה שאת מביאה כאן? רק ליהנות ולהגיד תודה. ובקשר לשריפה? מאיפה הבאת את זה? חוץ ממך מי יודע מה היה בשריפה? הרי עוד לא עשיתי עם זה כלום ועוד לא פירסמתי כלום. לא התבלבלתי אי אפשר להתבלבל אתך.

        20/12/11 16:54:

      צטט: יהודית מליק שירן 2011-12-19 20:19:12

      נורית יקרה, וואו ענק, איזה עושר צבעוני מיוחד ומעניין פגשו עיניי כאן. נהנתי מאוד להיות פה לרחף בין הצלילים ולשוטט בעונג במשעולי צבעייך המטפסים על הקירות. אדיר ומהמם. תודה

      יהודית יקירתי. תודה על תגובתך כאן שהיא בפני עצמה כבר שיר. נהניתי לקרוא ולשמוע איך ריחפת כאן. ותודה תודה.

        20/12/11 16:53:

      צטט: יואל י 2011-12-19 19:53:20

      מאחל ומכל הלב בצלחה בכל נורית. תמונות יפהפיות. וכולי תקווה שעוד פרקים יהוו עבורך פתיחת דלתות להצלחות גדולות.

      תודה יואל. מצטרפת לתקוותך וגם שמחה עליה.

        20/12/11 16:52:

      צטט: סטודיו אמן 2011-12-19 19:51:47

      ראוי להערכה... תודה

      אנטון היקר,

      תמיד אני שמחה לגלות שביקרת, ומודה לך כמובן על האמירה הקצרה והמדוייקת שתמיד משמחת אותי. תודה.

        20/12/11 16:51:

      צטט: ג.ע. 2 2011-12-19 19:49:35

      נורית יקרה, חזרתי שוב. באמת טוב עשית שהעלית את הגלריה. עכשיו יכולתי באמת לצפות בתמונות ולראות את כל הפרטים, ואני מאוד מתפעלת מהפרטים החדשים שנצפים לנגד עיניי. עכשיו אני רואה עוד תמונות יפהפיות, גם אם בחלקם יש צבע שאני פחות אוהבת, אבל הקווים שלהן יפים מאוד. הדהים אותי מאוד הציור בו נראה הקהל שרואה רק את רגלי הרקדנים. איני יודעת אם הצגת כאן רק חלק מהציור, ומעליו יש גם את הדמויות, אבל בצורה שהוא מוצג כאן הוא מדגיש את הזווית שיכולה להראות מגובה העינייים של יושבי הקהל באולם. עצם המחשבה הזאת לצייר את זה ככה, הדהימה אותי. בינתיים למדתי ממך שיש 'ראליזם' ויש 'ריאליזם מסוגנן' - אז בכל מקרה בשבילי זה סוג של ריאליזם ומאוד אהבתי. תודה על השיתוף ג.ע.2

      גימל יקירתי, שוב תודה כמובן על דברייך, על ההרחבה ועל העיון הכל כך יסודי שאת משקיעה ביצירתי. אני מקווה שלפחות את באה על שכרך.

        20/12/11 16:50:

      צטט: d.double you 2011-12-19 18:30:31

      איזה חגיגה!

      תודה דניאלה.

        20/12/11 12:42:
      הציורים נפלאים, אבל מסקרן ומעניין אפילו עוד יותר התהליך שעברת, והתובנות! תודה.
        20/12/11 00:10:
      razam-דודי רצם אתמול 23:50: קראתי את הפוסט, אספר לך סיפור על חמי ז"ל היה אדם מיוחד. בסיפורך מצאתי קווים משותפים בניכם . חמי בצלאל היה ידוע כאוהב סרטי קולנוע היה מקליט הרבה סרטים בקלטות גדולות למי שעוד זוכר... יום אחד הוא הקליט על סרט שראה סרט חדש והלך לישון, למחרת הוא צפה בסרט וחשכו עיניו. הוא הקליט סרט גרוע על סרט טוב וזה שיגע אותו כול היום... אפילו התקשר אלי להסביר לי למה הוא עצבני על עצמו.אבל מהר הרגיע את עצמו והחליט להקליט למחרת, סרט אחר על ההקלטה שהייתה גרועה,הוסיף ואמר : "לא משנה איזה סרט אני מקליט,הוא לבטח יהיה טוב יותר מהסרט הגרוע". נורית,היה שלב שבו חשבת בעקבות הרבה דילמות... לצבוע את הקיר, מקסימום בלבן ולבצע משהו אחר עד שתהיה מרוצה, מעיד על אופי עקשני ,יצירתי ,מתחדשת,ומגיבה למתרחש ולספונטניות. ברגע שאת מציגה את עבודתך לכלל, את חשה צורך לשנות, להפקיר,למחוק, לגרוס ועוד... את חשה שהוא כבר לא שלך, כמו לשחרר את הגוזל שלמד לעוף...ומיד את מחפשת להטיל ביצים חדשים לקן חדש למחשבה... לקחת אתגר שרק באינטואיציה שלך הוא הצליח,ידעת שהוא יהווה כרטיס כניסה ואכן כך היה. למרות שזה יצר אצלך עיקום אף... תודה לך על השיתוף בהתלבטויות כאמנית יוצרת שאינה חוששת להתמודד בדברים חדשים ולהצליח ... "נגד הרוח"
        19/12/11 23:19:
      ממש תענוג לראות את הפוסטים המושקעים הללו .... יש לך תהליך עבודה יפה בכל אחד מהפרוייקטים וכבר מלכתחילה כשראיתי את היצירה שלך היתה לי הרגשה של החמצה .... על כך שמגיע לך לקבל הרבה יותר מקום בעולם האמנות מכפי שאת מקבלת ....
        19/12/11 20:59:
      פעמיםאני חושבת, טוב לא צריך יותר מזה. הכל ישנו וכולם יכולים להנות מעבודותייך המדהימות ולקרוא את דברייך החכמים - איזה עושר -נפלא ללא גבולץ הבנתי מהתגובות ששרפת תמונות. מעניין מאוד. האם במקרה צילמת את המאורע ומה היה שם? כן זאת אני לא התבלבלת, אני שלך...
      נורית יקרה, וואו ענק, איזה עושר צבעוני מיוחד ומעניין פגשו עיניי כאן. נהנתי מאוד להיות פה לרחף בין הצלילים ולשוטט בעונג במשעולי צבעייך המטפסים על הקירות. אדיר ומהמם. תודה
        19/12/11 19:53:
      מאחל ומכל הלב בצלחה בכל נורית. תמונות יפהפיות. וכולי תקווה שעוד פרקים יהוו עבורך פתיחת דלתות להצלחות גדולות.
        19/12/11 19:51:
      ראוי להערכה... תודה
        19/12/11 19:49:
      נורית יקרה, חזרתי שוב. באמת טוב עשית שהעלית את הגלריה. עכשיו יכולתי באמת לצפות בתמונות ולראות את כל הפרטים, ואני מאוד מתפעלת מהפרטים החדשים שנצפים לנגד עיניי. עכשיו אני רואה עוד תמונות יפהפיות, גם אם בחלקם יש צבע שאני פחות אוהבת, אבל הקווים שלהן יפים מאוד. הדהים אותי מאוד הציור בו נראה הקהל שרואה רק את רגלי הרקדנים. איני יודעת אם הצגת כאן רק חלק מהציור, ומעליו יש גם את הדמויות, אבל בצורה שהוא מוצג כאן הוא מדגיש את הזווית שיכולה להראות מגובה העינייים של יושבי הקהל באולם. עצם המחשבה הזאת לצייר את זה ככה, הדהימה אותי. בינתיים למדתי ממך שיש 'ראליזם' ויש 'ריאליזם מסוגנן' - אז בכל מקרה בשבילי זה סוג של ריאליזם ומאוד אהבתי. תודה על השיתוף ג.ע.2
        19/12/11 18:30:
      איזה חגיגה!
        19/12/11 18:09:

      צטט: ג.ע. 2 2011-12-19 11:33:12

      נורית היקרה,


      קראתי בשקיקה את סיפור ציור הקיר הזה.
      אהבתי מאוד את הבחירה שלך ללמוד קודם הרבה על הפעילות במקום על מנת שהציור ישקף את הנעשה שם ויהיה קשור יד ביד עם אותה העשייה. לדעתי זו גישה מאוד נכונה, כי הרי יכולת לצייר פרחים יפים או חיות, אבל הקשר לפעילות המתקיימת במקום הוא בעיניי היפה שבדבר, מה גם שטרחת לבוא ולצפות בכל הפעילויות הללו, ומתוך הצפייה הזאת בוודאי באו לך חלק גדול מהרעיונות.
      במהלך הקריאה ניכר מאוד הנושא של הרצון, מצד אחד להיזרק למים הקרים של משהו שאינו מוכר וידוע, ועוד שהוא מוזמן, ציבורי ובעל מימדים ענקיים, ומהצד השני ניכרים היטב ההתלבטויות שלך והחששות שלך לקחת על עצמך פרויקט כזה שמעולם לא התנסית בו. אין ספק שיש לך אומץ רב, כי לא כל אדם היה מעז בכלל. נושא החשש הזה עלה לי מאוד חזק כאן במאמרך, אבל גם נושא האומץ וההתמודדות שליוו אותך במשך כל העבודה הזאת, ואת הרי מאוד אוהבת אתגרים, אוהבת לאתגר את עצמך כל פעם מחדש, אז כמובן שקפצת למים הקרים.

      ובאשר לציור עצמו:

      כמו שציינתי בפנייך פעם, כמי שלא מבינה כל כך באמנות הפלסטית, עיניי נמשכות קודם כל לצבע, ומשם אני כבר יכולה לתת את תשומת ליבי לקווים, לתמונה, למסר, אבל הצבעים הם הדבר הראשון אותו אני רואה.


      צפיתי בסרטון ויש שם תמונות שאהבתי מאוד - תמונת הרקדנים היא היפה ביותר בעיניי, וכך גם התמונה עם המדרגות, אלה שתי תמונות שהצלחתי להפריד לעצמי עם שם מתוך הקולאז' שבסרטון - אהבתי בהן גם את הקווים הנקיים והריאליסטיים וגם את הצבעים שבחרת. היו עוד תמונות  שאהבתי בהן גם את הצבעים, אבל אני לא יודעת איך לקורא להן. באופן כללי בחרת בצבעים החמים, וזה בהחלט מחמם ושובה את עיניי. בזמן האחרון (מלמשל, תערוכת הקאלות) אני מגלה שיש לך גם יכולת ציור ריאליסטית טובה מאד, למרות שבד"כ זה לא כיוונך, אבל אני אוהבת את זה, ובעיקר אוהבת את היכולת שלך לעסוק גם בריאליזם וגם במופשט, כשאת יודעת להתאים את הבחירה בין ציור ריאליסטי ומופשט בהתאם לאופן בו את לוקחת את נושא התערוכה/הציור.
      במופשט שלך אני אוהבת בעיקר את האמירות שלך, את הרעיונות שמאחורי הדברים, את ההתרסות, את היכולת להפליג עם הדמיון בנושאי התעורכות ועוד, עם כל המחשבה וההתחברות מהצד האישי שלך, תוך כדי הפשטה (מהמילה מופשט) של הדברים, בעוד שבריאליזם, אני יכולה לאהוב גם את הבחירה של הציור וגם את יכולת הדיוק המדהימה הזאת של לתרגם דרך היד את מה שהעין רואה. בעיניי זאת יכולת מופלאה, על אף שבטח בעינייך היא זניחה, אבל אני מתפעלת מהיכולת הזאת כל פעם מחדש כשאני רואה ציורים ראליסטיים.

      לסיכום: אהבתי מאוד.

       

      ג.ע.2 יקרה,

      כפי שכבר הבנת, וכפי שכבר ראית בפוסטים קודמים, אני מאד מעריכה את המאמץ שמשקיע הקורא המוזמן שלי. אני מעריכה את הזמן שהקורא מקדיש לכך, את הרצינות, ולבסוף גם המאמץ לכתוב תגובה. זה בכלל לא מובן לי מאליו, וזה כמובן מאד מאד משמח אותי. אני חושבת שהעיסוק המתמשך ביצירות שאני מפרסמת  - מרחיב ומעשיר את חייה. לכן, אני מאד מעריכה את תגובותייך המושקעות, שהן לא רק מושקעות אלא ניתן להבין מהם עד כמה התעמקת והתעניינת בחומר שכתבתי. וכל ההקדמה הזאת הייתה כדי להודות לך, ולשקף לך את הערכתי.

       

      אני שמחה מאד שידעת לעקוב אחר ההתלבטויות שלי, והאומץ ללכת על הפרוייקט. ואכן בדיעבד אני יודעת וגם בזמן אמת ידעתי שצריך אומץ. אבל כמו שכתבתי שם הרעב שלי ליצור, לעשות, ולהראות היה גדול יותר מהפחד והחששות, וייתכן מאד שבסתר לבי משהו לחש לי ואמר, שאדע לצלוח את הנהר הזה.

      וצדקת כמובן גם בעניין האתגרים - שהרי כבר למדת להכיריני, ואני אף רומזת על כך גם ברשימתי.

      לעניין הריאליזם. אכן, כאן נקטתי בשיטה קצת שונה מאשר בציוריי הרגילים. ומי שזוכר את הקאלה, יודע שגם שם עבדתי כך, משום שגם הקאלות היו בעצם ציורי קיר גדולי מימדים. ההחלטה לעבוד באופן זה קשורה קשר הדוק לתפיסת על שנוגעת ועוסקת בציור קיר. אבל צריך לציין שבציור זה זה לא ממש ריאליסטי, זה ריאליזם מסוגנן. זה יוצא ומסתמך על רישום ריאליסטי ואחר כך מעבד את זה לסוג של עיצוב מסוגנן ( וכתבתי על כך).

      בכל מקרה עלי להודות לך שלוש פעמים.

      על שביקרת וקראת בעיון. על תגובתך המעניינת והמושקעת, ועל כך שבכלל אהבת.

      ותודה נוספת על הערותייך הבונות ביחס לתמונות בגלריה ( שאותם צירפתי בזכותך), ולרקע של הטקסטים ( שאותו שיניתי בזכותך).

      הרבה תודה ומקווה שתמשיכי להנות - כי יש לי עוד הרבה.

       

        19/12/11 17:55:

      צטט: נעמה ארז 2011-12-19 15:27:05

      כל כך הרבה הבאת בפוסט הזה עד שאני לא יודעת אל מה להתייחס קודם. אז ככה, הכנסתי את עצמי למשמעת עצמית: קודם לקרא ורק אחר כך להתבונן בציורים ורק אחר כך לצפות בסרטון, ולקינוח להכנס ללינק שהבאת. (אבל הוא מדבר על תערוכה אחרת, אז חזרתי מהר) תשמעי, עשית כאן עבודה מדהימה בכל קנה מידה, מבחינת הגודל, סגנון הביצוע, הנושאים. אחד הדברים שהכי מרשימים אותי פה, ועליו לא דובר כלל, זה שלקחת על עצמך פרוייקט בסדר גודל פיסי שדורש כוחות של גבר, ועשית אותם. אני בחיים לא הייתי מעיזה.

      הי נעמה.

      תודה על הרצינות, על המשמעת, על העקביות, ועל האופן שבו את קוראת את החומרים שלי. כפי שכבר אמרתי, ונדמה לי שגם לך. ידוע לי שיש כאלה שאין בכוחם לקרוא פוסט ארוך, ידוע לי שיש כאלה שבדרך מאבדים סבלנות, ידוע לי שיש כאלה שמרפרפים. כולם אורחים רצויים. אבל אם יש מעטים שממש קוראים, מתעמקים, נהנים, מבקרים, ומגיבים - כבר בשבילם  שווה  כל המאמץ, שכן ההחלטה לפרסם בכל זאת כרוכה בכמה התלבטיות.

      ובאשר לדברייך האחרים.

      הבלוג באתרי שעוסק בתערוכה זו - מובא עם קישור ממש ממש בסוף הרשימה. התערוכה שאת נכנסת אליה, היא קישור לאחד התוצרים והנגזרות של פרוייקט זה.

      דבר נוסף, הייתי קשובה גם להערותייך וגם להערותיה של ג.ע2 הבנתי שחסרים הציורים, ושבסרטון הם רצים מהר מדי לפיכך העליתי גלריה ובה ציורים מופרדים. כלומר פרטים, בסטילס ,מתוך ציור הקיר. אם תכנסי לבלוג, תראי שבסופו אני מפנה עם קישור לגלריה בקפה - ושם אפשר לראות את הציורים אחד אחד.

      תודה על ההערה ( כמו גם תודה לגילי) , אלה הן הערות חשובות ובונות ואני עושה בהם שימוש.

      וכן, את צודקת, זה היה מאמץ פיזי יומיומי - אבל היה שווה, ובעצם לא הרגשתי, במהלך העבודה, לא את הזמן, לא הקושי ולא כלום - טייס אוטומטי.

      ושוב תודה על דברייך.

        19/12/11 17:47:

      צטט: עמי100 2011-12-19 14:16:13

      אני הייתי בודק מה עלה בגורל הציור..הרי זאת אומנות ראויה...

      הי עמי,

      תודה שביקרת, ולפי הערתך רואים שהייתה לך הסבלנות לקרוא ממש עד הסוף.

      אז ככה. האמנות היא ראוייה בעיני בעיקר בשביל תהליך העשייה שלה ( מי שכבר מכיר אותי יודע שאכן כן).

      לי באמת אין עניין לבדוק. נדמה לי שלא אוהב לראות את מה שאראה ( זכור לי מה קרה לציורי הקיר הנפלאים של אברהם אופק ז"ל), ציורי קיר צריך לשמר, שיני הזמן נוגסות בהם. זה לא נעשה.

      ייתכן גם שאם אראה את זה היום לא אוהב את העבודה משום שמאז דרכי האמנותית שנתה את פניה ואת כיוונה.

      אני מעדיפה לזכור ולהזכיר זאת כך, וכאן , למשל.

      אבל, אתה גר לא רחוק. אתה מוזמן לבדוק.

      זה בקומת הקרקע בהיכל התרבות בנהרייה.

      ואם אין לך חשק, אין צורך לקחת את דבריי אלה ברצינות.

        19/12/11 17:42:

      צטט: חיים יפים 2011-12-19 13:28:17

      האם אין פנים לאובייקטים המצויירים?

      אז ככה, לשאלתך?

      למודלים כמובן היו פנים. לאובייקטים המצויירים יש פנים אך לא מסומנים עליהם אברי הפנים. הן דמויות אנונימיות - כל אחד יכול לדמיין לעצמו את פניהם. זו התשובה הארוכה. התשובה הקצרה לשאלתך, היא, לא. אין להם בציור - כפי שרואים.

        19/12/11 17:41:

      צטט: יהלשחר10 2011-12-19 11:51:05

      מרשים מרתק מאיר את העין ושובה לב

      תודה לך יהל, שמחה שאכן כן. באמת שמחה ( כי מה רוצה בעצם אדם שכותב ומפרסם קבל עם ועולם???)

        19/12/11 17:39:

      צטט: shauli-nameri 2011-12-19 11:35:59

      תודה על תשומת ה''

      יונה

      וחג אורים משמח

      תודה שאולי על תשומת הלב.

        19/12/11 15:29:
      ועוד משהו, כשזדמן לנהריה, ארצה מאד לראות את הציורים in vivo אם עדיין קיימים, כי אני מרגישה שהסרטון לא מצליח להעביר את מלוא האפקט שלהם.
        19/12/11 15:27:
      כל כך הרבה הבאת בפוסט הזה עד שאני לא יודעת אל מה להתייחס קודם. אז ככה, הכנסתי את עצמי למשמעת עצמית: קודם לקרא ורק אחר כך להתבונן בציורים ורק אחר כך לצפות בסרטון, ולקינוח להכנס ללינק שהבאת. (אבל הוא מדבר על תערוכה אחרת, אז חזרתי מהר) תשמעי, עשית כאן עבודה מדהימה בכל קנה מידה, מבחינת הגודל, סגנון הביצוע, הנושאים. אחד הדברים שהכי מרשימים אותי פה, ועליו לא דובר כלל, זה שלקחת על עצמך פרוייקט בסדר גודל פיסי שדורש כוחות של גבר, ועשית אותם. אני בחיים לא הייתי מעיזה.
        19/12/11 14:16:
      אני הייתי בודק מה עלה בגורל הציור..הרי זאת אומנות ראויה...
        19/12/11 13:28:
      האם אין פנים לאובייקטים המצויירים?
        19/12/11 11:51:
      מרשים מרתק מאיר את העין ושובה לב
        19/12/11 11:35:

      תודה על תשומת ה''

      יונה

      וחג אורים משמח

        19/12/11 11:33:

      נורית היקרה,


      קראתי בשקיקה את סיפור ציור הקיר הזה.
      אהבתי מאוד את הבחירה שלך ללמוד קודם הרבה על הפעילות במקום על מנת שהציור ישקף את הנעשה שם ויהיה קשור יד ביד עם אותה העשייה. לדעתי זו גישה מאוד נכונה, כי הרי יכולת לצייר פרחים יפים או חיות, אבל הקשר לפעילות המתקיימת במקום הוא בעיניי היפה שבדבר, מה גם שטרחת לבוא ולצפות בכל הפעילויות הללו, ומתוך הצפייה הזאת בוודאי באו לך חלק גדול מהרעיונות.
      במהלך הקריאה ניכר מאוד הנושא של הרצון, מצד אחד להיזרק למים הקרים של משהו שאינו מוכר וידוע, ועוד שהוא מוזמן, ציבורי ובעל מימדים ענקיים, ומהצד השני ניכרים היטב ההתלבטויות שלך והחששות שלך לקחת על עצמך פרויקט כזה שמעולם לא התנסית בו. אין ספק שיש לך אומץ רב, כי לא כל אדם היה מעז בכלל. נושא החשש הזה עלה לי מאוד חזק כאן במאמרך, אבל גם נושא האומץ וההתמודדות שליוו אותך במשך כל העבודה הזאת, ואת הרי מאוד אוהבת אתגרים, אוהבת לאתגר את עצמך כל פעם מחדש, אז כמובן שקפצת למים הקרים.

      ובאשר לציור עצמו:

      כמו שציינתי בפנייך פעם, כמי שלא מבינה כל כך באמנות הפלסטית, עיניי נמשכות קודם כל לצבע, ומשם אני כבר יכולה לתת את תשומת ליבי לקווים, לתמונה, למסר, אבל הצבעים הם הדבר הראשון אותו אני רואה.


      צפיתי בסרטון ויש שם תמונות שאהבתי מאוד - תמונת הרקדנים היא היפה ביותר בעיניי, וכך גם התמונה עם המדרגות, אלה שתי תמונות שהצלחתי להפריד לעצמי עם שם מתוך הקולאז' שבסרטון - אהבתי בהן גם את הקווים הנקיים והריאליסטיים וגם את הצבעים שבחרת. היו עוד תמונות  שאהבתי בהן גם את הצבעים, אבל אני לא יודעת איך לקורא להן. באופן כללי בחרת בצבעים החמים, וזה בהחלט מחמם ושובה את עיניי. בזמן האחרון (מלמשל, תערוכת הקאלות) אני מגלה שיש לך גם יכולת ציור ריאליסטית טובה מאד, למרות שבד"כ זה לא כיוונך, אבל אני אוהבת את זה, ובעיקר אוהבת את היכולת שלך לעסוק גם בריאליזם וגם במופשט, כשאת יודעת להתאים את הבחירה בין ציור ריאליסטי ומופשט בהתאם לאופן בו את לוקחת את נושא התערוכה/הציור.
      במופשט שלך אני אוהבת בעיקר את האמירות שלך, את הרעיונות שמאחורי הדברים, את ההתרסות, את היכולת להפליג עם הדמיון בנושאי התעורכות ועוד, עם כל המחשבה וההתחברות מהצד האישי שלך, תוך כדי הפשטה (מהמילה מופשט) של הדברים, בעוד שבריאליזם, אני יכולה לאהוב גם את הבחירה של הציור וגם את יכולת הדיוק המדהימה הזאת של לתרגם דרך היד את מה שהעין רואה. בעיניי זאת יכולת מופלאה, על אף שבטח בעינייך היא זניחה, אבל אני מתפעלת מהיכולת הזאת כל פעם מחדש כשאני רואה ציורים ראליסטיים.

      לסיכום: אהבתי מאוד.

       

        19/12/11 10:26:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2011-12-19 01:12:06

      WOOOOOOOOOOOO מדהים. שמונים מטר, היה נשבר לי הגב. ואיזה יופי להשתלט על גודל כזה. נפלא.

      רונית יקירתי,

      איזה כיף שאת מתלהבת. האמת שתגובות מהסוג שלך ושל עוד כמה אחרים, מעודדת אותי. משום שבצד הרצון והצורך והחשיבות של פוסטים כאלה, בעיני, אני גם מתלבטת לא אחת אם אכן כן, לפרסם? לכתוב? ולבסוף כפי שאת רואה, נכנעת ליצר (וליצירה) וכותבת ושולחת. ברור לי שלא כולם יאהבו, ברור לי שלא לכולם יהיה סבלנות לקרוא עד הסוף, ברור לי. אבל ברור לי גם שאם יש מספר מועט של אנשים שאליהם זה דיבר, אז אני את שלי עשיתי.

      חלק מהסיבות שבגללן אני כותבת, זה גם הרצון לתעד. את רואה? בצד זה שאני שורפת, גורסת, מוחקת אני גם מתעדת. זה ישנו וגם זה.

      אז שוב תודה לך על העקביות בקריאה, בתגובה.

      אני שמחה שאהבת.

      ולא, לא נשבר לי אז הגב. אבל די נשבר לי מציורי קיר. ראיתי בזה סוג של גחמה, הזדמנות ולימוד ורצתי מהר כל עוד רוחי בי לסטודיו - חזרתי מרשות הרבים, לרשות היחיד.

        19/12/11 10:21:

      צטט: Mאשה 2011-12-19 09:29:19

      תענוג לקרוא את מה שאת מגוללת: פנימה לחווייה שלך והחוצה לתולדותייך כיוצרת אמיצה וחרוצה. החיים כמסע והאמנות כמעבדה של זוויות התבוננות. כמו תמיד נהניתי לקרוא, להביט, להשתתף. תודה!

      מאשה יקירתי,

      תודה על דברייך החכמים. מתוך דברייך אני בהחלט יכולה להבין שקריאתך יסודית ומעמיקה. זה משמח אותי מאד, ובוודאי שגם התובנות שאת מעלה כאן. תודה. תמשיכי להיות קהל אוהד, זה כיף וגם מעודד.

        19/12/11 09:29:

      תענוג לקרוא את מה שאת מגוללת: פנימה לחווייה שלך והחוצה לתולדותייך כיוצרת אמיצה וחרוצה. החיים כמסע והאמנות כמעבדה של זוויות התבוננות. כמו תמיד נהניתי לקרוא, להביט, להשתתף. תודה!

        19/12/11 01:12:
      כן, אבל זה היה בשנת 1989 - תהליכי הגריסה והשריפה היו בשנים שלאחר מכן. אבל אם תקראי עד הסוף, תגלי שבעצם מאז 1990 אני לא יודעת מה קרה עם העבודה. ובכלל כל העבודה על הקיר, זו הייתה מעין חריגה זמנית, שהייתה לה משמעות בפני עצמה (ודי חד פעמית).
        19/12/11 01:12:
      WOOOOOOOOOOOO מדהים. שמונים מטר, היה נשבר לי הגב. ואיזה יופי להשתלט על גודל כזה. נפלא.
        19/12/11 01:09:
      גם זה מרתק. קראתי על התהליך. מעניין לשים את עצמך על קיר לעומת הרצון לכלות את היצירות הקודמות. עוד לא ראיתי את הוידיאו.
        19/12/11 01:05:
      היא הלכה בינתיים, קוראים לה כריסטינה. אני כאן קוראת. ראיתי שהגבתי לך בפוסט הראשון שלך על השריפה?... קראתי אמש. מרתק.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין