שלום חברים. הנה קטע לעיון ומחשבה.

מפגש 32

בוקר טוב, אמנון.

בוקר טוב יקירי.

ת: מה שלומך על הבוקר?

ש: התשובה שלי מוכרת ושגרתית והייתי אומר, משעממת. בוא נעבור אליך. מה אצלך?

ת: בוקר נחמד עובר על כוחותינו. שאלה: אליאס אומר, מה שאני כבר יודע, שאני יוצר את המציאות שלי. עוד הוא מדבר על האמונות הנסתרות של כל אחד מאיתנו. אלו האמונות שלמעשה גורמות לאי יכולתנו לממש את עצמנו בתחומים בהם אנחנו רוצים לבוא לידי ביטוי. אני מבין שאכן אני יוצר, וכו'. כיצד אני מטפל באמונות הנסתרות, המוצנעות שלי?

ש: הנה לנו עוד הזדמנות לדון בנושא האמונות. זה נהדר. בוא נשאל שאלה כאילו אחרת: כיצד הגיע א' ג' לעושרו?

ת: התשובה הטובה ביותר שיש לי היא שאינני יודע.

ש: נכון. אינך יודע. או ליתר דיוק, אינך מאמין שמה שאתה יודע, נכון הוא. ישנן שיטות לשינוי המצב. לשם כך אנחנו זקוקים ל "בחינת" הרקע ההיסטורי שלך – שבאופן כללי הוא זהה אצל כולם – הרקע הידוע והמוכר האומר שבמהלך כל שנותיך הראשונות, אמרו הוריך, הלא הם  "מקורות הידע והסמכות" שלך, שאתה... לא. ואנא אל תיקח את זה אישי. אם לא ניכנס עכשיו לרחמים עצמיים מיותרים, דבר אחד לבטח למדת. והוא, שאתה... לא. קיבלת והלכת עם זה הלאה. עם הידיעה שאתה... לא. לא יכול; לא בוגר מספיק; לא מבין את עובדות החיים כהווייתן; שאתה לא צריך לטפל בדברים ושיש אנשים בוגרים ובעלי נסיון רב יותר משלך, והם שיכולים וינהלו את הדברים באופן ובדרך טובים משלך.

אבל לא רק זה. מעצם זה שטירטרו לך במוח את "העובדות" הללו, הרדימו את יכולות החשיבה העצמאית. הוסף לכך את הפחתת הבטחון העצמי עד כמעט לרמת האפס, וראה לאן הגענו. לעומת זאת, פיתחו אצלך את התכונה והיכולת העצובות האומרות: אני, לא. והרבה שנים אתה מסתובב ונושא את שני ה "נתונים" הללו. אבל אין זה "סתם" טיול של כיף. אתה, ורבים אחרים גם כן, המשכתם לא רק לשאת את ה "נתונים" הללו, אלא גם לקבל אותם "כידיעה אישית". אבל גם זה עוד לא סוף "הטרגדיה". במקרים רבים מאד, כאשר רק ניגשת למשימה מסוימת, הפעלתָ ראשית לכל את מנגנון הדקלום הזה "המזכיר" לך את אי היכולת, את חוסר הבטחון. ובהרבה מקרים, ודווקא כאשר הצלחת במשימה מסוימת, כאשר עשית דבר מה בהצלחה רבה, היית המום. לא הבנת ולא ידעת להסביר, לא לעצמך ובוודאי לא לאחרים, כיצד הצלחת. מה היה המנגנון. כיצד חוזרים על ההצגה וההצלחה הזו. והרבה אירועים היו כאלו אותם ראית כמעט כמעשה ניסים. אתה, אישית, נאבקת מאבקים עצומים וקשים על מנת להצליח סוף סוף במשהו.

הרשה לי בהזדמנות זו לחשוף סוד "מעברך" שעד לא מזמן, בקנה מידה של חודשים, אפילו אתה עצמך סירבת להאמין בו.

אחד הכלים היפים ביותר לשימוש והפעלה כאשר אתה רוצה להגיע למשהו שעוד אין לך, הוא דווקא – לשחרר. אזכיר לך דוגמא: בעקבות טרגדיה ולאחר המלצות ולחץ כבד של חבר טוב, פנית לבית הספר להנדסאים. לך עצמך היתה ידיעה ברורה שאינך מסוגל ללמוד (והרי היית רק שנתיים בתיכון), פשוט כי אתה נמנה על אלו שאין להם רמת משכל מתאימה. הרי הצלחת וסיימת את הלימודים שם. וגם יש לך נייר לשירותים עם חותמת ממשלתית. איך קרה? איך הצלחת בלימודים הללו? מה היה ה "מנגנון"?

התשובה אז וגם עכשיו, היא שמישה מאד בתור כלי: לשחרר. לא להרהר ולא לדון ולטחון את השאלה בעלת הניסוחים השונים: האם אני באמת יכול? האם מגיע לי? משום מה, הצלחת לוותר על הדקלום הישן שלך שאמר שאתה לא. לא יכול; לא יודע; לא מסוגל. קשה לך לזכור היום את קו המחשבה שהיה לך אז בנושא זה, היום לפני יותר מעשרים שנה. החזקת בתוכך, אז, תכונה נהדרת, ואתה דבק בה בעקשנות מבהילה, גם היום.

עקשנות. לא לוותר. לא חשוב מה אומרים, ומה רומזים. חשוב רק הרצון. כוח הרצון. ואתה זוכר היטב שאחד המורים בהנדסאים נתן לך ציון מגן גבוה מאד לבחינה הממשלתית. הוא גם אמר שאת הציון הזה אתה לא מקבל בזכות ידע, כי אתה לא יודע ולא מכיר את החומר. את הציון אתה מקבל רק מתוך הערכה לכוח הרצון, לנחישות, לעקשנות. והוא אמר: "כוח רצון כזה כמו שלך, אני עוד לא ראיתי!!!" המורה החמוד הזה רמז, שהוא לא ייתן ליכולת כזו ללכת לאיבוד. היה לך אז, ויש לך גם עכשיו, פוטנציאל ענק. ואל תרים את האף. זכור! פוטנציאל ענק יש לכולם. העניין הוא רק הרצון. וזה, לא כל אחד רוצה להפעיל.

למה?

פחד.

אבל, יקירי, גם אצלך הפחד קיים. נכון שעל סמך נסיונך, יכולים להיות קשיים, צריכה להיות גמישות ועירנות להזדמנויות, וכו'. אבל שנינו כבר יודעים שעל הנסיון אי אפשר לסמוך. למה? כי פשוט אין חיה כזו. אני מוכן לדבר איתך שעות על התנסות. זה, יש. התנסות כזו, התנסות אחרת. אבל נסיון? או אולי אתה רוצה שאקרא שוב למטורפים חסרי דעת כמו קולומבוס, איינשטיין ואחרים שלא סמכו על הנסיון ואיכשהו "איבדו" את הפחד מפני הלא נודע (ואולי התעלמו גם ממה שהיה מוסכם כאפשרי!!!).

התנסות היא חוייה. נסיון הוא, כביכול, מכניקה. אבל מה שנופל קודם, מה שמוכח מהר מאד שאין לו רגליים, או שרגליו רועדות ולא יציבות כלל, הוא הנסיון. ובינינו, כאשר הנסיון לא מצליח או בהסתמכות עליו לא מקבלים מה שרוצים, אז נזכרים הנבונים שכדאי להשתמש באינטואיציה על מונחיה השונים והמגוונים.

הרשה לי להציע לך כלי נוח, יעיל, קליל ושימושי מאד שבוודאי יעזור בתחום אליו פנית, וללא ספק ישפר את עמדתך בנושא הכספי ובהתייחסות אליו: דקלם לעצמך זוג מילים:

"אני יכול".

עכשיו, הורד את המירכאות וכתוב את שתי המילים שוב בלעדיהן. אין צורך במירכאות כאשר אנחנו מדברים בחיים וטעם החיים, על המציאות. המירכאות מטעות. המציאות היא ללא מירכאות, אלא עם בחירות, החלטות. כתוב מה אתה חושב על עצמך, מה אתה מרגיש, במה אתה מאמין!

ת: אני יכול. אני לומד. אני נוכח שאני יוצר את המציאות שלי. מגיע לי.

ש: לא ביקשתי ממך את שתי המילים האחרונות.

ת: אני ביקשתי.

ש: נהדר. והפעולה שלך מעכשיו, כמו תוכי, כמו תקליט מקולקל, תהיה לחזור ולהזכיר לעצמך מה שאתה כבר בעצם יודע. חזור ושנן זוג מילים זה. היפנטת את עצמך באמצעות דקלום, להאמין במאפיינים מסוימים שלך (שלא היה להם שום בסיס, לא מוצק ואפילו לא רעוע). עכשיו הפנט את עצמך להאמין במאפיינים שדווקא יש לך. שקיימים כבר מזמן. שמתוך הרגל מגונה, נוח לך להשמיט ולשכוח. יום טוב בינתיים.

תודה, המורה.