לכיתה הדוממת מאימת המורה לערבית נכנס חתול, השתחל דרך דלת הארון, שהיתה פתוחה למחצה, נשכב על אחד המעילים ושחרר  "מיאו מיאו" מלא סיפוק.

המורה המופתע, הרים את עיניו מהספר, הסתכל בתלמידים המרוכזים והעוקבים אחרי קריאתו המדויקת של דניאל בוסתנאי ובחר להתעלם.

אחרי 4 דקות לערך נשמע  "מיאו מיאו"  צלול, חזק וברור, שלא הותיר ספק, שסביב העניין תתחולל דרמה.
כל התלמידים היו מופתעים.
שני "מיאו מיאו" נוספים העלו את חמתו של המורה, שקפץ מכסאו וצרח "תפסיק עם זה מיד".

"סוף סוף מתחיל להיות פה מעניין", תקע צורי ברדה הבריון, מרפק לדוד השרוך שישב לצידו. הברק ניצת לכולם בעיניים.

דב עירון המורה לערבית, שהקפיד בקנאות שכל דקה בשיעור לא תבוזבז, סגר את המחברת, קם באיטיות מהכסא והתחיל לעבור בין הטורים. רק שאון נעליו נשמע בחלל הכתה. הוא אמר לאט את המשפט הבלתי נשכח, מלווה בהטיית הגוף קדימה ואחורה עם אצבע מורמת באיום...  -
"זה שעשה את זה, הוא לא רק שפל ונבזה, הוא גם מוג-לב".
החתול, כאילו חיכה, שהמורה יסיים את דבריו, 

השמיע שני "מיאו מיאו"  בעלי משמעות, שהטריפו את דעתו של המורה עוד יותר.

עכשיו ידענו, זה סופי, זה שעשה את זה הוא פשוט מתאבד.

המורה הפך לאדום. והתחיל לעבור בין הטורים בחוסר אונים.
"בכזו חוצפה", כך אמר, "לא נתקלתי כל חיי".
הוא היה מזרחן מובהק, שהקים דורות של שולטי השפה הערבית ביחידות צה"ל בשב"כ ובמוסד ומעולם לא חש כזה עלבון...

**

הזמן עמד מלכת. הצלצול העתיד להשמע תוך דקות, כבר לא עניין אף אחד. המורה עשה סיבוב נוסף בין הטורים, מתבונן ממושכות בפניו של כל תלמיד ותלמיד, כמחפש סימן שיסגיר אותו. 
התחושה היתה, שדי בשריר או עווית שתזוז לך בפנים, ואתה עף מבית הספר. ההיגיון מאחורי נעונש היה נסתר, אך כל אחד חש שהוא חלק "ממשפט שדה" עם שופט ללא רחמים.

המורה לערבית לא הסיר ממני את עיניו. גייסתי את המבט הכי תמים שיכולתי והבטתי בעיניו הכחולות. אחרי כמה רגעים התעייפתי והתבוננתי בלוח, מחכה בסבלנות, שימשיך להציק לתלמיד אחר.

**

נזכרתי ששנה קודם ,עברו פניי סריקת MRI דומה. חוויתי גם אז התבוננות ארוכה. 
אחד התלמידים הטיל על המורה לאזרחות, שקית מים ענקית, מכמות המים האינסופית לא נשאר לה  אויר לנשימה. היא השתעלה כמי ששהתה דקות ארוכות תחת המים...

אסיפת ההורים המיוחדת שנתכנסה בעקבות הארוע, העלתה חרס בניסיון לברר מי  הטיל מים על המורה. מנהל ביה"ס, עבר בין אותם הטורים, בוחן באיטיות את פני התלמידים, וכמו המורה לערבית, התעכב משום מה, בוחן וסורק את פניי.

**

מה הם חושבים, שאם אעשה תנועה כלשהי או שאחרוץ לשון, זה יעיד על פשעיי ?

האף גרד לי בטירוף, אך העדפתי להתאפק ולא לעשות תנועות מיותרות.
**

המורה נעץ בי מבט ארוך ומציק. 

העזתי והצצתי בפניו. פתאום הוא מתח את שפתיו כשורק. תווי פניו חרושי הקמטים, נראו לפתע חלקות כאילו שעברו מתיחת פנים. 
השמעתי נחירה של צחוק מתבקע, שעבר את כל שלבי האיפוק ופרצתי בצחוק מתגלגל, שסחף את הכיתה ושחרר את המתח שהיה אצור בה כשעה שלמה.

** 

החתול המבוהל מהרעש הפתאומי, יצא להפתעת כולם מהארון וקפץ מהחלון ממנו קפץ יום קודם ברזילאי (ראו " מה אתה עושה פה מה...")
הכיתה צעקה נדהמת:
"המורה, המורה, תראה הנה החתול..."

את המורה לערבית, זה ממש כבר לא עניין. הוא רץ לשולחן, פתח את המחברת ובעיניים מטורפות, כתב ליד השם שלי "שלילי" עד סוף המחברת...

כל התחנונים של תלמידי הכיתה, הוועד וכוחות ההצלה, שנשבעו שראו את החתול יוצא מהארון וקופץ מהחלון, לא הרגיעו את המורה הנסער.

הוא הכריז בקול רם ובבטחון, שהודות לנסיונו עתיר השנים, הצליח גם הפעם לזהות את הגורם המפריע, שבגללו שיעור שלם ירד לטמיון, והדגיש:
"שזה שעשה את זה הוא לא רק שפל ונבזה, הוא גם ומוג לב..."