| לפני כמה ימים לקחו אותנו הילדים לקיר הטיפוס בפארק הירקון. בחוץ היתה שמש נעימה, הדשא היה זרוע אנשים ותחושה של חופש ריחפה באוויר. ואז היא הופיעה.... אמא קצוצת שיער, לופתת בידה ילד מיילל וגוררת אותו (פשוטו כמשמעו ) אחריה. אחרי כמה מטרים שמטה אותו על הדשא ונעמדה מולו ברגליים פשוקות כשהיא מתעלמת מהקהל סביב. "מה הבעיה לטפס על הקיר הזה " , היא צרחה על הילד "רק צריך לרצות. רק להתאמץ..." – הילד המותש כבש את פניו בקרקע ויילל . " הכל רק בראש" האשה המשיכה לצרוח "רק בראש"...עכשיו קפצה באויר והכתה את עצמה שוב ושוב על ראשה " למה הילד הקטן ההוא הצליח לטפס על הקיר ? אני אומרת לך שזה בראש...". הילד שתק, מבוהל. אנחנו, במרחק מטרים ספורים ממנה, ישבנו מרותקים למחזה. הרגש אמר שצריך לקום ולהתערב, להציל את הילד, אבל באופן משונה הרגשנו חסרי יכולת,כמעט כמו טרף מהופנט אל מול עיניו של נחש...הילדים הגניבו אלינו מבט מבוהל ואמרו – "היא משוגעת האמא הזו ? מסכן, ככה היא רוצה לעודד אותו ? ". כעבור כמה דקות של השתוללות יצרים נדמה היה שהאשה פרקה מעט את זעמה- מהאופק הופיע בעלה אוחז בידה של הילדה הקטנה. הוא עשה הערכת מצב מהירה ומיהר לעקוף בזווית רחבה את ילדו הבכור ואת אשתו הזועמת- האשה שבה להשתולל. חלף כמעט שבוע אבל המחזה לא מרפה. נכון, לא היתה כאן אמא מכה, ממש לא- היא לא נגעה בילד באצבע. אבל כן, היה כאן מחזה קשה של התעללות רגשית. נשארתי עם הרבה מחשבות טעונות: ראשית – מחשבות על מעמדי כ"צופה תמימה"- מה צריך היה לקרות כדי שאתערב ? מה צריך היה לקרות כדי שאחרים יתערבו ? שנית- נדמה לי שהמראה הזה נשאר טבוע בזכרוני דווקא משום ש"הגדיל" כבזכוכית מגדלת רגשות שנוגעים לי וכמעט לכל הורה – רגשות/רצונות חיוביים בעיקרם שמינון לקוי הופכם להרסניים:
|