סבא וסבתא מגיעים לביקור ומביאים איתם מתנות; מכונית על שלט לנכד בן ה6 וקוביות לאחיו בן ה5. האחרון יפרוק את תסכולו וידרוש צדק חברתי.

אפשרויות הטיפול הן כדלהלן:

א. להפקיע את בעלות הילדים על המשחקים, להעבירה לסמכות ההורים ולאפשר שימוש שווה.

ב. לכפות על הגדול להשאיל את רכושו לאחיו לפרקי זמן קצובים.

ג.  לשדל את הגדול בדברים ולעודדו לנתינה.

ד.  להסביר יפה לקטן שזהו טבעו של עולם, לכל אחד מזל שונה ועליו לשמוח בחלקו מבלי לקנא בזולתו.

אפשרות א' הינה מדיניות קפיטליסטית, אינה מתאימה לרוב בני האדם וסופה להתפרק (ע"ע קיבוץ).

אפשרות ב', כפיית נתינה נגד הרצון, הינה מקוממת ובאופן פרדוקסאלי מעודדת קמצנות, אנוכיות ותחכומי התחמקות.  בנוסף, הפקעת רכוש, גם באופן חלקי, בוודאי אינה יכולה לזכות לתואר "צדק".

אפשרויות ג' ו-ד' עשויות להצליח בתנאי שזוהי המדיניות גם של ההורים (הממשלה). קשה לחנך לערכי רוח בסביבה מטריאליסטית המעודדת נהנתנות, צריכה, חשפנות ומציצנות.

אמנם הכל התחיל במצוקת הדיור בשינקין והסתכם בכלל יוקר המחיה, אך אוסף הנושאים השונים והלא קשורים אחד לשני (לכאורה) שהשתתפו בקרנבל, מעידים יותר מכל על כאוס חברתי כללי שפתרונו נמצא הרחק מהשלטים והמגאפונים.

המנטרה "צדק חברתי" נבחרה באינסטינקט המבטא זעקת שבר ותסכול שנובעים למעשה מקונפליקטים תרבותיים. על אף ההזדהות שלי עם הטענות על מונופוליזם וקרטל מחירים, זאת לא הבעיה האמיתית. הנקודה היא בעקשנות לבחור ברצוי הצפונבוני תוך פסילת המצוי בפריפריה. הילד המתוסכל מרוב קינאה באחיו אולי צודק בטענותיו על קיפוח אך חוסר קבלת המזל האישי, חוסר השמחה בחלקו, הפיכת הקנאה והחמדנות לאידאולוגיה, מעידים על הכאוס; הוא מעוניין ליצור חברה קפיטליסטית (-צעד לפני קומוניסטית-), מתגאה בדמוקרטיה וחופש תמ"ת, באיזשהו מקום גם מאמין בערכי רוח, אך לא מקדיש זמן לבירור אישי, שלא לדבר על עבודה עצמית.  אכן, יותר קל לפרוק תסכול על החברה, על הממשלה, על הקבלנים ועל מי לא.  

המחיה בארץ אכן יקרה מאד יחסית והדבר מקומם בעיקר לנוכח קצב עליית המחירים ('מילא' אם המחירים היקרים היו קבועים כבר מלפני שנולדנו. ההרגל מטעה). אך שוב, זו הסתכלות צרה שאולי נתמכת בראיות והשוואות, אך לא תועיל וחבל לשקוע במירמורים. הסתכלות רחבה צריכה להוביל לבחינת חלופות ושינויים בהרגלי החיים שלנו. צריך לזכור שלא רק המחירים השתנו, אלא כלל רמת החיים, הטכנולוגיות, המבחר הנוצץ, הפרסום והשיווק, ואיתם אנחנו...

בקיץ האחרון, בעת שקולות המחאה רעשו, עסקתי בטיולי ג'יפים בגליל. המסלול עבר לעיתים ליד קדיתא והאקטואליה התאימה; הסברתי לנוסעים שלדיירי המקום לא היה בית, לא יכולת ובעיקר לא רצון להתחתן עם הבנק. במקום להזיע באוהל בשדרות רוטשילד, הם זזו לכאן ונהנו ממרחבים, אויר צח ונוף פנורמי. כשיכלו, קנו פטיש ומסמרים ויצאו מהאוהל. אמנם אין בארץ פינה שקטה מצרות עין ממשלתית, אך בעוד פקחי עירית ת"א מפנים אוהלים ללא רחם, בקדיתא עומדים בתים על תילם.

מרוץ העכברים בין הלימודים והעבודה למימון האייפון, שומט את האובייקטיביות מהאצבעות המאשימות. כמה אבסורד (ומעורר רחמים) לשמוע את הסטודנטים שחזרו ללימודים, כועסים על חבריהם שנשארו באוהלים, שהמחאה בפרק זמן זה מפריעה לריכוז בהשגת יעדיהם האקדמאים.

המכנה המשותף בין תקופתנו הנוכחית לגלות מצרים הוא גלות הדעת. "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" (ו, ט). הקושי העיקרי בעבדות ובשעבוד הוא חוסר ישוב הדעת והשבתת החשיבה.  כשכבר אוזרים טיפה כוח ומוחים על המצב, מבין פרעה שיש לעבדים שלו זמן לחשוב, ואם כן, הם עוד עלולים לצאת נגדו ולהפיל את משטרו. מה הפיתרון שלו? - "תכבד העבודה על העושים ועל ישעו בדברי שקר" (שמות  ה,ט). בתרגום: "יש לכם זמן לחשוב? מעכשיו גם תייצרו בעצמכם את חומרי הבניין".

פרעה הוא מוטיב לתכונה חומרית – נוגדת רוח, הפועלת גם היום (וביתר שאת..). אין ספק שאנו בכאוס חברתי, כלכלי וכו'. הצורך לצאת לרחוב ולדרוש שינוי, מובן מאליו. אך השינוי הדרוש הוא תרבותי. במצב של חוסר מודעות מספקת, באופן פרדוקסלי, התגובה האינסטינקטיבית למצוקה רוחנית מתבטאת ברצון החומרי; תוספת שכר או "צדק חברתי", תירוץ מופרך המנותק מהמצוקה האמיתית.

כמו ילד קטן שמתעצבן על כל מיני דברים, וכשחוקרים אחד מהם, מתברר שבכלל עצבנותו נובעת מכאב בטן או מחוסר תשומת לב. הוא פשוט צעיר מידי מכדי להיות מודע לעצמו ולעמוד על שורש מצוקתו. באופן אינסטינקטיבי, הוא נטפל למה שנקרא בדרכו ומתמקד בזה.

כמו הגאולה מהשעבוד במצרים, גם הגאולה העתידה היא בעיקר גאולת הדעת, שתבוא לאחר הסרת אזיקי החומר הרבים, המכתיבים לנו חוקים וקצב הרסניים.