חנוכה זה חג של המשפחה. מבחינתי אולי יותר מראש השנה ומפסח. ההתכנסות הזאת של כל המשפחה סביב מוטיב האור, מוטיב מאוד סמלי ומרכזי בחיים שלי, הפכה להיות קשה עד בלתי נסבלת לפני שלוש שנים. המחוייבות להסתובב בין כולם עם חיוך ולהעמיד פנים שהכל בסדר מתישה כל כך. אני מאמינה שאנשים שאיבדו מישהו יקר יסכימו איתי שההתכנסויות המשפחתיות השמחות האלה הפכו ברגע אחד מהדבר הכי שמח לדבר הכי עצוב.
וזה הולך להיות חג עמוס בשמחה, כי תודה לאל יש מי שיזמין ואכן הזמינו, ואותי חינכו שכשמזמינים באים. אבל שמח הוא יוכל להיות רק אם אני אצליח לכבות לעצמי את המוח לכמה שעות, לעשות סוויץ' רציני ולהשאיר את כל המטען הזה בבית. וגם אז רק אולי.
גם אצלכם שרים? אני אוהבת לשיר, זה עושה לי טוב. ונדמה לי שחנוכה זה החג עם הכי הרבה שירים אז זה כיף. אצלנו זה התפקיד שלי להכין את השירון לחנוכה. בהתחלה זה היה ביוזמנתי- ממש מש"קית חוויה של המשפחה, והשנה הגענו למצב שביקשו ממני להכין שירונים. בכבוד אני אומרת. כי כשכולם ישירו יהיה שמח נכון?
כשמישהו יקר לך מת כל רגע הכי שמח בחיים הופך להיות גם הרגע הכי עצוב. האם זה אי פעם ישתנה? כי רגע שמח זה רגע שאתה רוצה לחלוק עם מי שאתה אוהב וכשאתה לא יכול זה פשוט בלתי נסבל. אני צופה ומאחלת לעצמי עוד הרבה רגעים של אושר ושמחה בחיים. נניח כשאני אתחתן...אבל לא יכולה שלא לחשוב שגם רגע כזה עלול להיות מהול בהרבה עצב.
אני מודה על הרבה אנשים יקרים שסובבים אותי, איתם אני יכולה לחלוק את שמחת החג ויחד עם זאת חוששת שזה לא יהיה כמו פעם.
אני מברכת את כולכם ב"...סורה חושך! הלאה שחור! סורה מפני האור...". |