בחודש האחרון אני וחברי יובל נפגשנו מספר פעמים כדי לדבר על הבלוג שלי. השיחות הראשונות שקיימנו בנושא הזכירו יותר פורום של שאלות ותושבות מאשר שיחה בין חברים. יובל שאל כיצד אני בוחר את נושא הבלוג, איך אני יודע כי הנושא הוא רלוונטי ואפילו עבור מי אני כותב. מי הוא קהל היעד, כפי שניסח זאת יובל. עניתי כי לאור העובדה שמדובר בבלוג אין מישהו ספציפי שאני כותב עבורו. אינני מכוון לעקרות בית בנות 30 או לאנשי שירות החוץ וגם לא לאנשי האקדמיה. קהל היעד הוא המון אלמוני שמשוטט במרחב הגדול של הסייבר.
לאחר מכן התבררה הסיבה האמתית לשיחה. יובל שוקל לפתוח בלוג. לפתע, גם הוא חש את העקצוצים בקצה האצבעות אשר מושכים אותך אל המקלדת יום וליל. אך הוא מוטרד מדבר אחד, מי אמר שמה שהוא כותב בכלל שווה משהו? מי הוא העורך שייתן תו תקן של איכות למה שהוא יעלה לבלוגוספירה? אמרתי ליובל כי הוא מחפש את המידל מן, אך בסייבר ספייס המידל מן מת.
בתחילת החודש עלה לאוויר מופע הסטנד אפ החדש של הקומיקאי לואיס סי קיי. בניגוד למופעים קודמים, המופע הנ"ל הופק עצמאית ע"י הקומיקאי המצליח ללא סיוע של חברת מדיה מסחרית. יתרה מזו, זהו מופע הסטנד אפ הראשון אשר אינו מופץ דרך חברה מבוססת אלא ע"י האמן עצמו. לואיס הציע את המופע המוקלט למכירה באתר האינטרנט שלו בסכום הזניח של 5 דולר.
במכתב אשר פרסם לפני מספר ימים, טען הקומיקאי כי הוא בחר בשיטת הפצה זו מתוך רצון לבחון שלוש שאלות: האם אנשים פשוט יגנבו את הקובץ של המופע? האם הגולשים יהיו מוכנים לשלם בעבור המופע? ואם כן, כמה הם יהיו מוכנים לשלם? האמן קיבל תשובה לשאלתו כשאר 100,000 גולשים רכשו את המופע ב-72 שעות. אולם נדמה כי לואיס עשה ניסוי גדול יותר מזה שתכנן שכן הוא בחן יישום של מודל כלכלי אינטרנטי על מוצר חדש, מופע סטנד אפ.
הרעיון של הפצה עצמית דרך האינטרנט איננו חדש. הוא יושם תחילה בתעשיית המוסיקה כאשר להקת רדיוהד הציעה את התקליט שלה למכירה דרך הרשת. חברי הלהקה אף ביקשו מן הקהל לשלם כראות עיניו עבור האלבום. אגב, מסתבר כי במקרה של רדיוהד המודל הכלכלי לא הוכיח את עצמו. אילו ידעתי מה זה מודל כלכלי הייתי מסביר מדוע.
עולם המוסיקה חווה סוג נוסף של הפצה עצמית דרך האינטרנט, הפצה של העצמי. ג'סטין ביבר, אחד האמנים המצליחים בעולם, החל את דרכו כאשר אימו העלתה סרטונים שלו לאתר YouTube . מפיק מוסיקאלי אשר הבחין בסרטים החליט להחתים את האמן ולהפוך אותו לסנסציה העולמית שהוא כיום.
ההפצה העצמית של אמנים את המוצר שלהם, או אתם עצמם, דרך רשת האינטרנט מהווה את מותו של המידל מן (middle man). המידל מן היה המתווך שבין המוצר ללקוח. במקרה של הקומיקאי לואיס סי קי ורדיוהד, זו הייתה חברת ההפצה, במקרה של ביבר זה היה מנהל אישי או מאתר כישרונות. מותו של המתווך מוצא חן בעיני האמנים, מי משום שזה מגדיל את רווחיו ומי משום שזו הדרך הטובה ביותר להתגלות ע"י התעשייה.
בשנים האחרונות תהליך היעלמותו של המתווך חודר לעולם נוסף וזהו העולם הכתוב. כך למשל במקרה של הבלוגים. הבלוג מאפשר לכל אדם שהוא לפרסם את מחשבותיו, הגיגיו ותובנותיו ללא הצורך לעבור ראיון קבלה לכתב עת או לסבול מנחת זרועו של עורך. כך גם במקרה של עבדכם הנאמן. לא פניתי לאיש בטרם פתחתי את הבלוג, פשוט התחלתי לכתוב.
כעת, מידל מן נוסף עומד להתפגר, המו"ל.
בשנה האחרונה, מספר הספרים אשר נמכרו בפורמט אלקטרוני היה גדול יותר ממספר הספרים המודפסים שנמכרו. זוהי מהפכה של ממש בעולם הדפוס. אלא שמהפכה זה עומדת לכלול שינוי נוסף, הוצאה עצמית של יצירות ספרותיות. נכון שהדבר היה קיים גם קודם לכן. מי שממש רצה יכול היה להוציא את ספרו בהוצאה פרטית אך הדבר היה כרוך בסכום כסף לא מבוטל. כעת, הדבר פשוט מאי פעם. אמזון מציעה לכל סופר מתוסכל את ההזדמנות להוציא את ספרו לאור בפורמט אלקטרוני ללא הצורך לעבור דרך מו"ל או למצוא מישהו שיקנה את הזכויות לספר.
מצד אחד יש כאן חופש שלא היה כמותו. המשוכות השונות שעמדו בפני הסופרים והכותבים כאילו נפלו בבת אחת. בעתיד הקרוב בוודאי יתפרסמו אין ספור יצירות שלא עברו את מחסום המו"ל ושיזכו להצלחה מסחררת. בכלל שוק הרעיונות ומגוון הקולות אליו נחשף יגדל משמעותית. כמו סכר מילולי שנפרץ בבת אחת.
מצד שני, תארו כמה מלל מיותר ימלא את רשת האינטרנט. כבר כיום האינטרנט מלא בבלוגים של אנשים שכלל לא מעניינים אף אחד. זהו מלל שסתם תופס מקום. בקרוב, לא נוכל למצוא את דרכינו באינטרנט מרוב מילים שיעוטו לעברינו מכל עבר. כמו סכר מילולי שנפרץ בבת אחת.
כל זאת מחייב את השאלה, האם זה שהסרנו את המידל מן היה רעיון טוב? הרי, בחלקו, המידל מן היה גם המסנן שהבטיח את איכות התוכן אליו אנו נחשפים. העורך בדק את העובדות, המו"ל את שלמות היצירה והמפיק את יכולות האמן. רק מה שעבר את הסינון הוצג לנו. בהיעדר מסנן, האם אנחנו עומדים להיות מוצפים?
יש שיטענו כי הרשת איננה יודעת גבולות. כי לא ניתן לסתום את מה שלא ניתן למלא. אלא שזה לא ממש מדויק. כך, עומס המילים ברשת מונע מאיתנו להגיע למידע אותו אנו מחפשים. ככל שעובר הזמן כך החיפוש בגוגל הופך לקשה יותר. אין ספור פעמים הגעתי לאתרים שכלל לא הכילו את המידע שחיפשתי אלא פרסומות למשאבות להגדלת הפין. אני יודע גם שיש עשרות אנשים שהגיעו לבלוג שלי במקרה. כך השבוע הגיע לאתר משהו שהזין בגוגל את המילים "תחת של כושי". המצב נהיה כה סבוך עד שגוגל הודיע לאחרונה כי היא עומדת לשנות את אלגוריתם החיפוש שלה.
מרוב עצים לא רואים את היער.
בנוסף, תארו לכם את איכות המוצרים שיוצאו לנו עכשיו כשהמידל מן מת. לצד יצירות ספרותיות מעוררות השראה יתפרסם זבל שלא היה כדוגמתו. "קרן אור- סיפורה של פרחה מכיתה ט' 6". בבואנו לקנות ספר אלקטרוני נעמוד המומים וחסרי אונים אל מול המדפים הגדושים בכותרים. מספיק להסתובב ב YouTube כדי להבחין בכמות האנשים שממלאים את האתר בשטויות. אנשים שלא היו עוברים את הסינון של מאתר כישרונות או מפיקים מעולם הבידור.
אולם המסננים של פעם לא ממש הוכיחו את עצמם. מפיקים הוליוודים ואנשי תעשיית המוסיקה אחראים לדרדור התוכן אליו אנחנו נחשפים. מישהו הסכים לממן את התכנית של קים קרדשיאן, מפיקים בארה"ב נתנו אור ירוק "לג'רזי שור" ומסנן בישראל לקח חלק בהפקת התכנית "נבחרת ישראל" של ערוץ 10. אולי הסיבה שהרגנו את המידל מן היה כי הוא בגד באמון שנתנו בו. הוא מנע מאיתנו תוכן איכותי ומילא את האוויר בתכנים ירודים.
ואולי השאלה היא מה המחיר שאנו מוכנים שלשלם עבור יצירה שוות ערך? אולי ספר אחד שמעורר מחשבה או ביקורת או רגש שווה ים של מלל. אולי כישרון אחד יוצא דופן שווה את אין ספור סרטונים ההזויים שמונעים ממני להגיע למערכון של אדי מרפי מהמופע delirious אותו אני מחפש.
כבלוגר אני מוכן לשלם את המחיר הזה. כבלוגר, אני שמח על סילוקו של המידל מן. חוץ מזה, מה איכפת לי אם משהו מגיע לאתר שלי במקרה, העיקר שהגיע.
אילן מנור
באנגלית אני כאן- www.thetelavivpost.com |