לפני 20 שנה בבאר שבע לא היה חמץ בפסח. לא היה "טיב טעם" שכונתי, ובשיכון שלנו כולם היו יהודים טובים ומנשקי מזוזות.

בכל שנה בצאת החג היינו נוסעים, אבא שלי ואני, למאפיית הראשונים. זו המאפייה המיתולוגית של באר שבע, היום היא הפכה לבית קפה-קונדיטוריה-אספרסו בר, אבל אז המאפייה היתה רק כוך קטן בעיר העתיקה. בירידה התלולה, ליד הבית של משפחת דרורי.

בצאת הפסח התהוותה לפני המאפייה התגודדות (שלא נאמר התקוטטות) של באר שבעים, שבעים ממצות ומשתוקקים לפיתות.

הפיתות של מאפיית הראשונים היו (ואולי עודן) פלא של שמרים וקמח. הטאבון היה מקיא אותן על מסוע, תפוחות כמו כריות לתינוק. בתוך שניות יצא מתוכן מאוויר והן נארזו בעשיריות או חמישיות ונחטפו. כל העומדים בתור פתחו את השקיות שלהם בדרך הביתה וכך הריח, שבדרך כלל היה אופייני רק לרחוב או שניים מסביב למאפייה, התפזר בכל העיר.

היום, עשרים שנה מאוחר יותר, אני לא יודעת אם הפיתות הללו באמת היו כל כך טובות או שזה הגעגוע לתקופה ההיא, ולרגעים הנדירים שבהם חלקתי פיתה עם אבא שלי.