מסעו הראשון של גוליבר, כפי שידוע לכל מי שקרא את ספרו של יונתן סוויפט על מסעי גוליבר, היה למדינת ליליפוט, הריהי ארץ הגמדים. ואני מוצא לנכון להבהיר כבר מן ההתחלה: מדובר בגמדים קטנים בגופם אך לאו דווקא ברוחם. מבחינה רוחנית הם דומים לנו עד מאד: הם אמנם היו שטחיים וחסרי השכלה, וגם לא חכמים במיוחד, אך כשמדובר בערמומיות, בזדון לב ובתככים הם לא נפלו כלל מאתנו האנשים הרגילים.

פגישתו הראשונה של גוליבר עם הגמדים היתה קצת טראומטית, אך במהרה נוצרו ביניהם יחסי אמון וידידות.  לאחר שגוליבר הציל את ממלכת הגמדים מתקיפת ממלכת גמדים שכנה, הוא הפך להיות יקיר האומה.

ומעשה שהיה כך היה: לממלכת הגמדים היה סכסוך רב שנים עם ממלכת גמדים שכנה. הסכסוך המר הזה היה על נושא חשוב ביותר: מאיזה צד יש לפתוח את הביצה המבושלת? האם מן הצד הרחב או שמא מצדה הצר. איני זוכר במדוייק באיזו דרך דגלו בני העם שאירח את גוליבר, אך מדובר בסכסוך קשה, אשר כמו כל הסכסוכים העקרוניים, תבע במשך השנים קורבנות רבים.

גוליבר חצה את תעלת המים שהפרידה בין שתי המדינות האויבות, וגרר לליליפוט את כל אוניות צי המדינה השכנה, וכך הצליח לסכל את התקפת האוייב עוד בטרם החלה.

גוליבר זכה לכבוד ולתהילה, ובמיוחד לחיבתן ולהערצתן של נשות ארמון המלוכה. החיבה הרבה שהופגנה כלפיו על ידי המלכה ושאר נשות הארמון עוררו לא מעט קנאה ואף איבה נסתרת מצדם של שרי הממלכה ופקידיה הבכירים.

באחד הלילות, בעת שדיירות ארמון המלכה נמו לבטח במיטותיהן, פרצה במקום שריפה גדולה, שאיימה להשמיד את הארמון על שוכנותיו, לרבות המלכה.

אפשר לתאר ללא קושי את הבהלה שאחזה בדיירות הארמון וגם בלבם של אזרחי ליליפוט שצפו בחוסר אונים באש המתפשטת ומכלה את ארמונה של מלכתם האהובה.  גוליבר היה היחיד שלא איבד את עשתונותיו לנוכח האסון המתחולל לעיניו.  הוא התייצב ברוב תושיה ואומץ לב מעל לארמון הבוער, והטיל על האש הבוערת את מימיו, עד שכבתה לחלוטין.

למרבה הצער, לא רק שהמלכה לא ידעה להעריך את הקרבתו ואת אומץ לבו של גוליבר,  היא אפילו לא טרחה להודות לו על הצלת חייה, אלא ההיפך הוא הנכון: הדרך שבה גוליבר פעל לכיבוי האש הגעילה אותה עד שלא יכלה להוסיף ולראות עוד את פניו.

*********

גוליבר היה הסופרטנקר הראשון, זו עובדה שלא ניתן להכחישה.  אך גם לנו הגמדים המקומיים יש סופרטנקר משלנו. וכך למדנו בעצרת הזכרון לנספי אסון הכרמל, שאסון גדול יותר נמנע רק בזכות הסופרמן שלנו, אשר המריא בסופרטנקר שלא היה שלנו, ואשר כיבה את השריפה מן האוויר, כנראה בדיוק באותה דרך עצמה שגוליבר עשה זאת בארץ הגמדים.

כגמד בארץ הגמדים, אני אסיר תודה לאלוהים על כך שהעמיד לנו את הסופרמן ואת הסופרטנקר להושיענו כל אימת שפורצות שריפות המאיימות על חיינו. רק שמשום מה אני חש אי נעימות מסויימת מן הידיעה ששיטות כיבוי האש אצלנו נשארו כפי שהיו בימיו של גוליבר – לפני כמעט שלוש מאות שנה.

עודד אל-יגון