הוא היה בן שלוש עשרה ובשעה שהבוקר החל להסתלק, השמש התאמצה אל הרקיע בצבעי תפוז, באותה זווית בלתי אפשרית שחמלה בנדיבות על הבצורת. אביו יצא ראשון מהניידת כשהוא מותיר את האקדח בתא הכפפות, ודוחף את כובעו מתחת למושב. כיסיו היו שמנים בבתולי בנו. עטופים סביב צרור שטרות שהוכן מראש עבור הסניוריטה שהתגוררה על הגבעה - היכן שניתן היה לצפות בשדות הצהובים זוחלים כנחשים לכיוון הבתים שבפאתי העיר. מאיימים לחנוק את האזוב שכבר החל להתקלף מהקירות. הם יכולים לישון טוב, שם. אביו סינן, בשעה שעמדו מחוץ למכונית והביטו אל החלונות המכוסים בתריסים עץ עבים, מגנים מפני השמש העולה, העלולה בהמשך לחדור בפראות אל חדרי השינה. בוא, המשיך, אנחנו מאחרים. הדרך לפסגת הגבעה הייתה מסותתת באבנים שהונחו ברשלנות על מנת להרחיק את הקוצים. מידי כמה צעדים חש בצריבתם בשעה שאחדים מענפיהם השתלחו אל הפנים ופתחו קרעים דקים במכנסיו. השמש הנמוכה הותירה את אוויר הבוקר קריר . שוטף את פניו ומסלק את שארית המקלחת שאמורה הייתה להכין את גופו לקראת עזיבה. זו עננה, אתה מבין? פלט בין הנשימות שהלכו והתקצרו ככל שהתקדמו במעלה הגבעה וכדי להשלים את טיעונו, הצביע אל השמיים האדומים והמשיך - כשהיא מטילה צל גדול. אנחנו מסלקים אותו . היום אנחנו מסלקים אותו. הוא חייך. רפה. אתה תרגיש טוב יותר לאחר מכן. הבטיח.
הבן היה לבוש במכנסי כותנה לבנים, ובמקטורן שנקנה עבורו בחנות יד שנייה, בתחילת אותו שבוע. כשהביט על מכנסיו, זיהה בהם כתמים. למעשה, ההליכה באותו שביל קוצים, סימנה בהם פסים שחורים, לחים שאף כי היו דהויים, ולטענת אביו ייעלמו עם הרוחות, עדיין מילאו אותו בחשש שמא הסניוריטה לא תסכים לקבלו. המכנסיים מתלכלכים. ציין בפני אביו שהביט בהם והחליט שלא לעצור. היא רואה שהתאמצת. הרגיע. זה מה שחשוב.
שם, במעגלה הגבעה, התרוממה הבקתה, שבתוכה, כך סופר לו, ישנו חדר שננעל היטב בשעה שהסניוריטה מקבלת אורחים. תהיו לבדכם, חזר אביו ואישר. הוא הסתכל מתחת לחגורתו, ולאחר דקות, הבין שצדק. פסי הטל הלחים שצבעו את מכנסיו נעלמו. נשימתו חזרה, וטיפות הזיעה תחת זרועותיו, היכן ששיער דליל החל צומח , התנדפו. כך, כשנשימתו החלה להסתדר, והדופק האט את פעימותיו - שבה אליו גם אותה עצבנות שדעכה מעט מאז יצאו מהמכונית שנראתה חונה בתחתית הגבעה. מי היא? שאל. הסניוריטה ? הסניוריטה? היא חיה כאן כבר מספיק שנים. צוענייה , אולי . אני לא בטוח. היא מנקה את בית היתומים בימי ראשון. אביו, שהבחין ברגלו של הבן מטופפת על האדמה, ובידו התחובה בכיס המקטורן, הניח את זרועו הכבדה על שערו החום שסורק לאחור. נזהר שלא לפרוע את אותה תסרוקת עליה עמל הילד לפני שיצאו מהבית. אתה כמו אינדיאני היום. סינן בחיוך. מה זאת אומרת? כמו האינדיאנים הצעירים שהיו נשלחים מביתם. מהשבט. אמר. מסתובבים. צדים את הדובים ביערות ונאבקים עם זאבים. מי שהשלים את המסע, וחזר, נהפך לגבר. הם היו יכולים לרמות. פלט הבן והסתכל מטה, אל חתיכת אפר שהתפצלה לרגב ולאבנים. למה אתה מתכוון ? הם היו יכולים לצאת. להתחבא ביערות. ואז לחזור. חיים. זה טיפשי, ציין האב. כדי לאכול הם היו צריכים לצוד. הם היו יכולים לאכול גרגירים. או פירות. כמו על העץ בחצר. זה לא סביר, קבע האב בנמרצות. אני מניח שציפו מהם להוכחה. הוכחה ? עור של דוב. אולי. כמו בתמונות ? קרא הבן. כמו בתמונות. חייך שוב, וחש סיפוק מכך שטענתו התקבלה. קדימה, קרא. דיברנו מספיק. הסניוריטה מצפה לך.
ביתה של הסניוריטה לא היה גדול. והילד, שציין זאת בפני אביו, התנחם במחשבה, שאף כי קירותיו עשויים עץ, והמסמרים שנדפקו בהם נצצו באור חלודה מרקיבה, הדלת, לפחות, או על פי כל עדות שזכה לקבל, הייתה עבה, וחשוב מכך, חסינת רעש. חדרה של הסניוריטה, סיפר לו אביו, מכוסה בכריות. לאורך ולרוחב . והכריות אוטמים את הקולות שעדיף שלא ישמעו משם. כך לפחות היא מאמינה. מחוץ לבקתה, נקבעה חצר. מגודרת במקלות במבוק צפופים בגובה ברכיו. הסניוריטה לא גידלה שם דבר מלבד כמה שיחים נטולי פרי, ולצד הברז, בצד השייך לבית, נחו שני ארנבים לבנים , שאוזניהם נזקפו למראה האורחים הקרבים. הילד הביט אל הארנבים שהזכירו לו את כל אותן בובות שאחותו הייתה שומרת בחדרה ומסדרת על המיטה המתוחה, לצד הכריות, כך שלעולם לא הייתה ריקה. הם ניגשו אל הדלת, ובעודם עומדים על המחצלת, אביו היה זה שדפק עליה. שלוש דפיקות. קצרות. עדינות. בהתחלה לא היה מענה. אביו דפק שוב. ולאחר כמה שניות , קול צעדיה של הסניוריטה נשמע נופל על רצפת העץ בדרכה אל דלת הכניסה וכשנפתחה הדלת, והסניוריטה, עליה חשב במשך כל שלושת הימים האחרונים - עמדה בפתחה, הרגיש הבן כיצד כל פניה המדומיינים, נקרעים בזה אחר זה, ומכריזים כי סניוריטה זו, לפי כל מה שהצליח להבחין, הייתה אכן, אישה נעימה. תיכנסו, חייכה ברכות, אתה בטח... זה הבן שלי. קבע האב. תיכנסו, בבקשה. אני אכין לכם תה. אתה אוהבים תה ? מאוד, הכריז האב, ודחף מעט בגבו של הבן. מאוד. חזר.
הסניוריטה, כך חשב הבן, דמתה מעט לאחת מן הנשים שהיה נוהג להיתקל בהן, כשהיה נכנס עם אביו לתחנת המשטרה, ומחייך בביישנות בדלפק ודרך המסדרון, עד שהיו מגיעים למשרד, שם אהב להישען על כורסת העור החומה או לתלוש את החצים מן המטרה וביד אחת לנעוץ אותם שוב. ממרחק. בזריקה. עורה של הסניוריטה היה שחום, ועיניה מכווצות, אך יפות. היא קיבלה את פניהם בחדווה, והבן הבחין כי כפות ידיה קטנות מאוד, ואולי אף גרומות, בשעה שמזגה את התה מן הקנקן אל שני הספלים העבים. בהתחלה לא הביט אל שדיה והקפיד לנעוץ את מבטו באביו, כמו היה המבט חץ , ופניו של אביו, מטרה. מרוכז במהלכים שיעשה, וכיצד יקדם את העסקה הזו, שנדמתה כעת כבלתי ניתנת לערעור. הוא בן שלוש עשרה היום. סינן האב דרך לגימות התה שהיה חם דיו. הוא כבר נראה כמו גבר. חייכה הסניוריטה ובחנה את הילד. מה שלומך ? שאלה. אני בסדר. פלט הילד. הגענו לכאן ברגל. אני יודעת. אמרה הסניוריטה. האב סיים את שארית התה, שהיה מריר בתחתית הכוס. ובכן, אמר. מניח את הכוס חזרה אל השולחן. אני – איפה השירותים ? קטע אותו הבן. האב עמד לענות, אך הסניוריטה חייכה שוב והפנתה את ראשה אל הדלת. הם בחוץ, אמרה. אני מצטערת. מאחורי הבית. אפשר ? שאל בנימוס. כמובן, היא צחקה. הם לרשותך. אני רוצה שאני אראה לך היכן הם נמצאים ? אני אסתדר, פלט הבן, ואז קם, וחלף על פני אביו בדרך אל הדלת.
לאחר דקות , משסיים לשטוף את ידיו, חזר אל הבקתה ופתח את הדלת. הסניוריטה ישבה על הספה, ולצידה צרור השטרות העטוף שהכין האב באותו הבוקר. יפהפה ומדויק. האב כבר לא היה שם. הוא מחכה לך ברכב. אמרה. אל תדאג. ואז המשיכה – בוא הנה, לכאן, טפחה על הכריות, אני רוצה שנדבר. והבן, שהביט לראשונה בשדיה מאז נכנסו הוא ואביו לבקתה, עשה כדברה, והחל צועד באיטיות אל עבר זרועותיה.
בתוך הרכב, שם, בתחתית הגבעה, האב שלף את כובעו מתחת למושב, ובמשך עשרים דקות התעסק בניקוי האקדח, באמצעות אותם בדים אפורים ומוכתמים ששמר בתא הכפפות. הזמן עבר באיטיות. הוא הביט בשעון, ואל העיירה. דוחף את פיסות הבד אל תעלות הכדורים שנשלפו משם והונחו בביטחון על המושב לצידו. אחר כך שימן מעט את האקדח וניקה שוב, עד שהכלי הבריק, והבדים המוכתמים שנשלפו מציריו היו יבשים. אז השיב את הכדורים אל התוף, והניח את האקדח חזרה בתא הכפפות שנסגר בטריקה. עשרים וחמש דקות כבר חלפו. הוא הביט בשעון שוב, והפנה את מבטו מעלה, אל פסגת הגבעה, היכן שדמות קטנה ושחורה נגלתה עבורו כאחד מן הכתמים שנעקרו מקרבי האקדח. הדמות הלכה והתקרבה. צועדת בזהירות בשביל האבנים המרושל, במדרון התלול, ועד שיכל להבחין בו ובכל תווי פניו, ריח הדם החל כבר חדר אל המכונית, והבן קיבל את אביו בחיוך מנצח, עם הארנב המת הזה - מונח על התסרוקת עליה עמל כל אותו הבוקר.
|