דיוויד לינץ', ביצירתו האחרונה - אינלנד אמפייר, מצליח להפליג רחוק מתמיד בביטוי יצריו הסאדוכיסטיים-נרקיסיסטיים-נוירוטיים. רחוק מידי? לא יודעת, בערב הבכורה בקולנוע גת, לא רק שהאולם לא היה מלא בחובבים מושבעים של הז'אנר, אלא שגם בין אלו שהגיעו נחושים בדעתם להקריב 3 שעות חיים ולצפות בהזייה שרקח לינץ' - היו רבים שהתייאשו בחצי הדרך ויצאו מהאולם. * למרות שהמילה סוריאליזם עושה לי פרפרים בבטן, נדמה שהפעם לינץ' הרחיק לכת וגם אני, לרגעים, הרגשתי שרגליי קוראות לי לקום וללכת, לצאת מהאולם ולדחוק לפינה חשוכה במוחי את כל קרעי הרגשות והמחשבות שעורר בי הסרט עד לאותה נקודת זמן. * למזלי, החבר שצפה איתי בסרט הבהיר לי מבעוד מועד, כי תרחיש שכזה לא בא בחשבון. אז ישבתי. ישבתי בחוסר נחת, מתוסכלת מאי היכולת להבין ה-כ-ל, בהיתי במסך וניסיתי להיכנע לחוויה. * כיאה, גם הפעם לינץ' לא חוסך בתמונות מזוויעות, בחידות לא פתורות ובסימבולים רבי פירושים שמצליחים להחזיק את הסרט מבלי שיהיה בו שום רצף הגיוני ברור, שלא לומר רצף של זמן, או הבנת מקום הימצאותן של הדמויות. 3 השעות שביליתי (בלי הפסקת סיגריה!) מול מסך הקולנוע היו חד משמעית עינוי, אבל זה היה שווה כל רגע של סבל. * לקח לי כמה ימים לעכל, בזמן שהתמונות מהסרט מתרוצצות לי בראש כמו רכבים קטנים במתחם מכוניות מתנגשות. הסוף האופטימי (סוג ביזארי לחלוטין של אופטימיות) בלבל אותי יותר מהכל... אם לא לספור את השפנים שהדחקתי באומץ רב מתודעתי. * אבל בגדול, על מה הסרט אליבה דה - יולי...? על נשים, לדעתי. על נשים שחיות את שלל תפקידיהן בחיים, תוך ניסיון לשבור את השבלונה. ניסיון שהצלחתו לא מרקיעה שחקים ודיי לה ברע במיעוטו. |