ישבתי מוקדם הבוקר מול המחשב וראיתי את רולניק וחבורתו בדה-מרקר עושים את העבודה הטובה ביותר בעיתונות הישראלית היום. באותה נשימה העבודה הטובה שלהם, אולי בגללה, נטעה בי מחדש את הייאוש.
זאת הכתבה פלוס הסרט המעולה של רולניק בפינלנד:
http://www.themarker.com/markerweek/markeryear/1.1596243 אז מהן המסקנות שלי? קאנט כותב על "מאפייניה של נקודת הראות המוסרית": "לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד. שכל, חריפות וכוח שופט ושאר כישרונות הרוח, או אומץ לב, החלטה נכונה והתמדה שהם מידות המזג, אלה ואלה טובים ורצויים בלי ספק מכמה בחינות. אבל מתנות טבע אלו עלולות גם כן להיהפך לרעות ומזיקות עד מאוד, אם הרצון המשתמש בהן, ושבבחינתו זו ייקרא אופי, איננו טוב" "סיסו" - מילה בפינית הבאה לתאר את כוח הרוח. המילה הקטנה והמצחיקה הזאת מספרת אולי את הסיפור כולו, כישלון המחאה החברתית טמון במילה הזאת ובהיפוכה פה בארץ. זה כן המודל הכלכלי, זו החלוקה השוויונית, זה כן שירותי הרווחה, אבל מעל הכול אלו הערכים והתרבות הפיניים הרחוקים מהערכים והתרבות הישראליים דהיום שנות אור. חברה פינית מאוחדת, חברה המאמינה בממשלתה, ובחזרה, הממשלה מאמינה באזרחיה, שיעורי השתתפות גבוהים בשוק העבודה, הבנה מהותית, לא בשלטי אד-הוק מונפים ברחוב, אלא כדרך חיים מהי סולידריות, נחישות, פעילות בשקט ללא ויתור - כל אלו זורמים בדם ובעצבים של החברה הפינית. לא תרבות "שטייטלית", אלא תרבות פתוחה הבאה לידי ביטוי בבנייני ההנהלה המרכזית של נוקיה שם אין אפילו שומר בכניסה (מכיר את הבעיות הביטחוניות בארץ, אבל לא באתי היום לפתרונות, אלא רק להציב מראת ייאוש), חברת אנשים בה נוקיה קורסת, אך כולם רואים בכך הזדמנות ליצירת אלפי עסקים קטנים ובינוניים במקומה. מערכת חינוך המכבדת את מוריה ואת תלמידיה, והכתבה תגיד לכם שלא מדובר בהכרח בשכר הגבוה. וכבוד, כבוד לעצמם ולזולת. כן. ההשוואה היא על סף המגוחכת כשמביאים בחשבון את התנאים הפיזיים והגיאו-פוליטיים במדינת ישראל לבין אילו שבפינלנד, ועדיין, זה לא מה שיש לך בתיק, אלא איזה נוף אתה בוחר לראות, זה מה שיעשה לך את הטיול לכיפי או מטריד, אבל בינינו, הישראלים, עם יד על הלב (תרגישו אותו מדי פעם), הבעיות החמורות ביותר במדינה הן בעיות של רצון טוב, כפי שהגדיר לעיל קאנט. במדינה בה יש יותר מדי חוקים, ופחות מדי חובות מוסכמות בין האזרחים (ובין שליטי המדינה ההולכים וממלאים את בתי המשפט והכלא), זאת מדינה שמאבדת כיוון, זאת מדינה שזקוקה להשגחה מתמדת, זאת מדינה שאיבדה את הרוח, מדינה שעוסקת בנטיות לב ולא בחובות, מדינה ללא חזון, מדינה עם אתוס יהודי קדום, ועם אתוס לא לשנות את האתוס לאחר, למיטיב, לפתוח, לאמיץ, בו האזרחים הם ראשי המדינה ולא שליטיה (בעלי ההון והפוליטיקה). אני צעדתי ברחוב בקיץ האחרון. רציתי לנשום ריחות אחרים. ריח של כוח אזרחי. יצאתי מהקיץ בתחושה שהרבה אנשים פשוט החליפו אל אחד באליל שני. אנשים שהבינו שידם קצרה כעת מלשרת את "אל הצרכנות", ובמצוקתם קראו לאל אחר, "צדק חברתי", כזה שיחזיר אותם למקום בו היו, לסיר הבשר ההוא, אבל לא ניתן בקיץ אחד לשנות תפישות ערכיות של בני אדם, לפעמים חיים שלמים צריך וגם אז האדם נותר עם אופיו שנרכש בשנים הקריטיות. זה הכסף, אין לי ספק, אבל מה שבאמת חסר לנו, במדינת ישראל, זה "סיסו" משלנו. "אור לגויים" - ביטוי מעולה המסביר שאנו זקוקים לקצת אור משלהם. כי פה קצת חשוך לאחרונה. |
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בן גוריון, עם כל נוקשותו, היה איש חכם. הוא הבין שבהרכב הטרוגני כזה של החברה הישראלית - מספיק שנלך לפי הסיסמא "הסכמה כללית לכללי המשחק הדמוקרטי" היא שיכולה לינות על חלק גדול של הבעיה.
אבל מה.... נתנו לזרמים מסוימים (שלא מעורבים ממילא ובגלוי בחברה) למשוך כל פעם נתחי חקיקה+תקציבים+פריבילגיות עד שגילינו שתקום תוך 15 שנה בישראל מדינת הלכה.
אולי הישועה בעניין הזה תגיע דווקא מהליברמניזם....
ואז יגיע המשיח..
תודה על התגובות וההתייחסויות לכתוב, מצטער שאיני מוצא זמן להגיב לכולכם/ן, אבל קראתי הכול. לא לשווא הבאתי את קאנט בתחילתו של הטקסט, הנקודה בה רציתי לגעת היא יותר פילוסופית/מחשבתית העומדת ברקע להבדל בינינו ובין הפינים, וכמובן שמספר מאות של מילים לא יכולות לגעת בקצה קצהו של הנושא המורכב הזה, וחלקכם הוספתם נקודות אור שלא נגעתי בהן.
אותי מעניין מעל הכול לאן אנו כמדינה, כעם, הולכים, מי שחוקר את הזרמים התת קרקעיים יכול להיתפס בקלות לייאוש מסויים, ואין ספק שמבט על תרבות אחרת, רק מחדדת את התסכול.
מי שכתב לי, ובצדק, שאין מקום להשוואה:
א. כתבתי את זה בדבריי.
ב. שותף סמוי לתסכול שזאת התרבות שלנו, ולא ניתן אחרת, בגלל ההטרוגניות, בגלל בעיות הבטחון ועוד "בגללים" נוספים.
אם אני מאמץ את מחשבתי, אני מסוגל לחשוב על חזון משותף שיכול לחבר את השסעים שבמדינת היהודים, אבל אם אני בעל תקווה שהם שחלקי העם אכן יהיו מוכנים לויתורים על מנת להשיג את החזון.
כנראה, שמציאות, הגורמת לצורך להתכונן מראש לחורף ארוך, יוצרת דפוס חשיבה שונה משלנו. אותו "סיסו" חמקמק, בלתי אפשרי להשגה לים-תיכוניים שכמותנו.
כל זמן שהso called מנהיגים שלנו ימשיכו לטפטף לנו את היותנו הקורבן
נמשיך להיות חברה שחיה על הישרדות כחלופה לחזון
בטווחים הקצרים, זה בהחלט גורם מלכד ונוח עבור סמי-מנהיגים
אבל כבר נאמר שבאין חזון יי(ת)פרע עם
כך שכשהמתחזים הללו ממשיכים ב"שישו ושמחו" שלהם (שר החוץ:"אירופה לא רלוונטית")
לא יהיה לנו סיסו, אולי יהיה לנו סי...סוף
נ.ב. אחרי ההזמנה של דן כנר ליהודה המכביבי בטקס בכרמל , דווקא היה מתאים שנשנה את שמנו לפין-לנד (בפא דגושה)
אני מסכימה עם פנינה. זה נכון שהעם דפוק אבל ההנהגה עוד יותר. עם הנהגה נורמלית עוד יכולה להיות פה בובה של מדינה. נדמה לי שראינו רמזים לכך בקיץ האחרון.
האם לא להיפך?דווקא כאשר יש איום חיצוני, צריכים להתאגד בשיתופיות ואחווה .לא?
.Excuses are like assholes. Everybody has one, and they all stink
.
ומה שעובד שם, לא יעבוד פה. גם לא אם ניקח מהם כמה אלמנטים ופטנטים חזקים. כי המבנה של החברה, הערכים, הכלכלה, הפוליטיקה ואפילו האקלים (כן, כן), הם תרכובת אחת שלמה שאי אפשר להעתיק רק חלקים ממנה ולצפות שזה ישפר משהו.
כנראה שמזרח תיכוניים נישאר לנצח..
כתבת-סרט מעניינת.
ואפשר לראות באותו חלק באתר את הכתבות המקבילות על שוודיה, דנמרק, גרמניה, נורווגיה ואמריקקה (שהחלום שלה הורס את העולם)
אין ספק שאנחנו רחוקים מהם שנות אור וגם האמריקניזציה הישראלית מורידה מערך המבנה החברתי אצלנו. יצטרכו לעבור כאן דורות רבים של שינויים ושיפורים חברתיים ופוליטיים, תוך מיגור השחיתות וראייה כלכלית לטווח רחוק, כדי שנוכל להעיז לחלום על זה.
ומצד שני, אף אחת מאלה לא צריכה להתמודד עם הבעיות הגאוגרפיות/דמוגרפיות/פוליטיות/בטחוניות שיש לנו, כך שההשוואה לא בהכרח נכונה. אם תיתן לפינים להתמודד עם מליון וחצי פלשתינאים ששונאים אותם בדם, לא בטוח עד כמה שיהיו כל כך נינוחים ומביעים סולידאריות עממית ונחישות, או שהפוליטיקאים היו כל כך ישרים. המדינות האלו הן מדינות-שפע גם בגלל שאף אחד לא מפריע להן להיות כאלה. ובתי הנבחרים שלהן לא צריכים להתמודד עם אותה סקאלה של לחצים ואידאולוגיות מפלגות.
יש לך עסק עם קבוצה של חנוונים. החנוונים היהודים שבאו מארצות הניכר בהן שלטו הנוצרים התרגלו לעבוד על הגוי. את הדרך החנוונית הזו הם הביאו לישראל ,והפכו את כל היושבים בציון לחנוונים העובדים זה על זה.
בצורה כזו אי אפשר לגבש עם הנוהג בדרכים שיתופיות ושוויוניות זה עם זה כמו בפינלנד.