היום בערב הייתה לי שיחה עם חברה שאיכשהו התגלגלה לנושא שעות העבודה המקובלות במדינתנו הכה אהובה.

כשהייתי ילד (וזה לא היה מזמן...) עוד היו בארץ שרידים מאוד יפים של תרבות שהביאו אבותינו מארצות רחוקות, תרבות בה בין שתיים לארבע סוגרים את העסק, מפסיקים את העבודה ויוצאים ל"שלאף שטונדה", "סיאסטה" או איך שלא תקראו לזה, תרבות בה מגיעים בחזרה מהעבודה בשעות אנושיות, וחזרה מהעבודה בשתיים בלילה הייתה משהו שברמנים ומלצרים היו עושים, לא תקציבאים...

וזה לא היה לפני המון שנים, הסבים והסבתות שלנו עדיין היו עושים את זה. ההורים שלנו כבר לא ממש...וחבל.... ולדעתי זה אומר משהו על תרבות ארגונית בישראל ועל היחס לעובדים, לשעות עבודה, לשעות פנאי ולכל מה שמתקשר לזה.

מליוני מילים נכתבו כבר בעשורים האחרונים על "כלוב הזהב" של ההיי-טק, על ה"עבדות החדשה" שלנו למשרדים הגדולים באופן- ספייסים (המצאה נוראה לדעתי, אבל זה לא קשור לנושא...), לרכבים מהליסינג עם המדבקה של החברה בתחת, לאירועי החברה הנוצצים ולכל שלל סמלי הסטטוס הסטנדרטיים של "התעשייה החדשה" אל מול השקט והשלווה היחסיים של ה"עולם הישן". והתירוץ של עבודה און ליין מול חו"ל, ג'טלגים ו"כפר גלובלי" הוא ממש שחוק. בינינו, כמה אנשים (באלפים) במשק באמת עובדים ככה ? (מחוץ למעגל חברי ה"קפה"...)

אבל לא על זה באתי לכתוב היום. כל זאת היא הקדמה למחשבה העיקרית שעלתה לי באותו דיון, ואותה אני רוצה לשתף עמכם. באותה שיחה טענה אותה חברה כי אנו הולכים ונגררים אחרי הנורמות של עולם ה"היי-טק", של ה"אמריקניזציה" המשעבדות אותנו למשרדים יום וליל אבל אני טוען כי לא כך הדבר. כי ההתנהלות הארגונית הזאת של "חייבים להמשיך לרוץ, הסורים על הגדרות" לא באה מאמריקה אלא מושרשת עמוק בתודעה הישראלית, היישר ממקור ההספקה הבלתי נדלה של מנהלים ושאר נותני טון במשק הישראלי- צבא ההגנה לישראל.

אני טוען כי ההתנהלות הפסאודו- צבאית הזו המאפיינת כל כך הרבה ארגונים במדינה היא לא תולדה של חברה מערבית- אירופאית, הנותנת מקום של כבוד לפנאי אמיתי של אזרחיה, אלא מדינה בה "אף אחד לא יוצא שבת אם המסדר, אופס, סליחה...המצגת ללקוח לא מוכנה עד מחר בבוקר..."

בשביל להיות הוגן חייבים לציין כי לתופעה הזאת יש גם צדדים חיוביים, שמוציאים לנו שם טוב מאוד בעולם העסקי העולמי. צה"ל מייצא מדי שנה אלפי עובדים ומנהלים איכותיים עבור המערכת האזרחית, אנשים שעברו במשך שלוש- ארבע שנים תהליך אינקובטורי עמוק של לקיחת אחריות- התבגרות- לימוד "דרך הרגליים" שאף ילדון אירופאי בוגר אוניברסיטה בגיל עשרים זב חוטם לא עובר.... אבל יש לזה גם מחיר, אותו אנו משלמים בדמותם של שרידי התנהלות צבאית בתוך התרבות הארגונית שלנו, שרידים המתבטאים קודם כל בשעות העבודה/ פנאי שלנו וביחס ביניהם.....

אז הנה עוד מחשבה סמלית לרגל חג החירות שלנו......

מה דעתכם ?