מאוד מטאפורי.
בתשובה לשאלתך - אם נחפש היטב נמצא עוד כמה מקומות שיהיו לנו גן עדן. לא כל הזהב נוצץ אבל יש עוד זהב.
המון הצלחה,
ג'ודי.

דודי יקר..איירת במילותייך תמונה מציאותית של מצבים בחיים....העיקר שמגיעים לחוף מבטחים.. גם אם לעיתים לא בטוח שזה החוף הנכון......
גם האיור בצבעים מיוחד כהרגלך...*

איזה ציור מלא עוצמה ומספר סיפור בדרכו. כיף לך  שתמיד תגיע לחוף מבטחים.

סיפור של אדם שיודע ואוהב להתמודד עם אתגרי החיים
והציור מקסים..
דודי יקר חג אורים שמח

ייחודי
מעניין
אהבתי
תודה לך
חג שמח
שרה קונפורטי

דודי היקר,

שיר נפלא. כתוב יפה מאוד.

כהרגלי, וברשותך, אגיב בין שורות הטקסט.

זרמים בנחל"

לנחל הגעתי ממדבר צחיח, צמא ומזיע.

רציתי לשתות לרוויה ולהמשיך לדרכי החופשייה.

על גדות הנחל צבים מתחממים, שפיריות מרחפות מעל פני המים ונשר בשמים...

הנחל שוקק ומשתוקק... גן עדן עומד לפניי, אהבתי ובטחתי...

החלק הראשון כאן לעיל, מספר לנו שהדובר הגיע לנחל מהשממה, גם צמא וגם מזיע (מעיד על כך שהיה מאמץ כבר בדרך לנחל, מותש משהו). במילים אחרות, ניתן להבין שהדובר עבר כברת דרך ארוכה עד הגיעו לנחל, כשכמובן כל הניתוח שלי משול למצבו הנפשי של הדובר. ולמראה הנחל התמים (בו צבים מתחממים, שפיריות מרחבפות מעל מפני המים ונשר בשמיים), רק רצה הדובר לאגור את כוחו, לשתות לרוויה ולצאת רווי לדרכו החושפייה. כל כך תמים ושלו המראה, כך חשב.

רוצה לומר, שגם לפני הגיעו לנחל לא היה הדובר בשיאו, לא הגיע לשלוותו, ולאחר הדרך הארוכה שעשה עד לנחל, חשב שכאן יוכל להישאר שלו ובטוח.

והנה, השורות הבאות ממשיכות את השלווה הזאת, ומראות שהנחל עד כדי כך רגוע, שאפשר לשוט בו בסירה ולחתור במשוט אחד כשביד השנייה ספר קריאה, ולהינות מכל מה שהנחל מזמן: שאון המים, פיתולי הנחל, ואף לאכול מפרי הדגה.

בסירה קטנה עם משוט אחד, כך התחלתי וחתרתי...

שט אני בנחל בשלווה.

משליך חכה ובידי השנייה ספר קריאה, שומע את שאון המים הזורמים.

בפיתולי הנחל, דגים מגיעים בשלל גדלים לאכול מפרי חכתי...

לעת ערב יבואו אל חיכי.

לעתים קופץ לטבילה מרעננת למים הקרים.

שט ונע בזרם האיטי, עוצם עיניים...אני בשמים.

אכן נירוונה כך חשבתי...

מכאן והלאה, הדובר מתחיל לחוש בשינוים שהגיעו ברגע אחד, מתפכח, ומבין שהמציאות מוכיחה שלעולם אי אפשר לבטוח בשום דבר, אפילו לא בכוחות הטבע (כאשר הטבע בשיר, להבנתי, משקף את הסביבה האנושית הקרובה של הדובר):

לפתע טפטופים החלו ואשלייתי פגה כהרף עין.

גשמים עזים החלו לרדת משמים.

זרם אדיר ירד במורד, הנחל חשף את פניו האימתניים,לא שיערתי! בטחתי באיתני הטבע...

מאחור הסחף חיש הגיע...המים געשו בשצף קצף.

 פתאום הנחל הרגוע והשלו, זה שניתן לשוט בו רק עם משוט אחד וביד השנייה להינות ממשהו אחר, הפך לאימתני, והדובר נאלץ להתחיל למצוא לעצמו פתרונות כיצד ייחלץ מאימתני המים הסוערים והסחף (ובמילים אחרות, על הדובר היה להתמודד עם המצב החדש ולמצוא לעצמו את הדרך איך להתמודד איתו):

לא זעקתי, רק אחזתי במשוט וידעתי, אחד לא הספיק, מאין אביא נוסף?!

מתי זה יעצור? זרמים משתנים יצרו מערבולת, נבהלתי,נסחפתי...

עברתי אשדות מים סוערים,נחבלתי,נשרטתי והסירה נעה כבלי תורן ואינה שומעת...

הסדקים הראשונים בקעו בקרקעית הסירה. 

האם אעצר או אשקע?

האם ישנו סכר? היכן הוא?

האם יש פלג אחר שאליו אחתור?

נמצא אני בנחל גואה- שועט ואינו מרפה...

בשארית כוחותיי הגעתי לחוף מבטחים.

והנה, מהשורות לעיל, אנחנו לומדים שאחרי שהדובר הצליח לפתור בעיה אחרי בעיה, הוא מדווח לנו שבשארית כוחותיו הגיע לחוף מבטחים. במילים אחרות: ניתן לראות שהדובר הוא אדם שאינו נכנע למצבים קשים וידע לשחות בנחל שוצף וקוצף, כי הוא ידע שהוא חותר להגיע לחוף מבטחים (גם אם לא לעד).

משהצליח לגבור על כל המכשולים:

פסק  הזרם, המים שבו להיות צלולים, חשבתי...אמצא  לי נחל אחר.

והדובר משום מה, לאחר שכבר מדווח לנו שהמים שבו להיות צלולים (כלומר חזר השקט לחייו), במקום להינות מהשקט הזה, שסוף סוף הגיע, חושב לעצמו למצוא לעצמו נחל אחר. רוצה לומר, אולי הדובר באמת צריך כל הזמן שיהיו לפניו אתגרים חדשים כדי שידע שהוא יכול להתמודד איתם. לסיום הזה עלו בראשי מחשבות נוספות, אבל החלטתי להתייחס כאן רק לאפשרות זאת.

יופי של שיר.

הירונימוס אמר שאנחנו אף פעם לא דורכים באותו נהר. כלומר גם אם הגעת פיזית לאותו נהר שוב ושוב לעולם זה לא אותו נהר כי המים זורמים. וזה כמובן היה משל שבו רצה לומר, שיש תנועה, החיים זורמים, כל יום זה יום אחר ושום דבר לא עומד במקום. יש השתנות.

השיר שלך, לי נשמע כמו משל לחיים. אולי החיים שלך, אולי החיים בכלל, ואולי שניהם וקצת בהגזמה כי הרי 'מיטב השיר כזבו'. השיט בנהר על כל מה שקורה בו הוא משל לחיים, ודווקא בסוף אני שומעת תקווה והשלמה.

תמהני מאיפה כל זה בא לך? מפתיע ומעורר התפעלות. והציור? כרגיל - אוחז אין סוף של משמעויות ומציג גם הוא את מורכבות החיים והנפש.