כוחו של היחיד / י. ויין הועמד צלם בהיכל, טומאו השמנים ונעשה בכלי המקדש ככל העולה על רוחם של היונים.
מדי שנה מעוררים אותנו ימי החנוכה להתבוננות, מחשבה והתעמקות במצבו הרוחני והפיזי של עם ישראל תחת עול מלכות יון כשבסוף אותה תקופה קשה ונוראה ארעו לעם ישראל ניסים גדולים ונשגבים בזכות מתתיהו כהן גדול ובניו המכבים. עשרות שנים שלטו היוונים בעולם כשהם משעבדים כל ארץ אליה הגיעו לתרבותם, תרבות היופי החיצוני. בני יון החשיבו את הכח והפעילות הגופנית כערך עליון ראשון במעלה, וכן השקיעו בפיתוח ״תרבות״ וחכמה חיצונית ולשם כך בנו אוניברסיטאות וטכניונים, אצטדיונים ובתי תיאטראות הבנויים להפליא בארכיטקטורה חדשנית ומושכת את העין. כשהם משופעים בתקציבי ענק ובחומר תעמולה צבעוני ומעניין, הצליחו היונים למשוך לכיוונם את בני הנוער בכל מקום אליו הגיעו. גולת הכותרת של שלטון יון הייתה המערכה הצבאית הגדולה שנוהלה היטב ובתחכום רב. חייליהם העזים כבשו מדינה אחר מדינה ובכל מקום אליו הגיעו השתיתו את התרבות היוונית ״הנאורה״ בקרב האוכלוסייה המקומית. גם לארץ הקודש עליה השתלטו, הביאו את התרבות היונית. אט אט החלו לקום בארץ ישראל ערים שנבנו בסגנון היוני. יהודים קלי דעת נמשכו אחריהם והחלו לפקוד את מגרשי הספורט, בתי השעשועים ומקומות הבילוי שנבנו על ידי היוונים. היהודים הללו שכונו ׳מתייוונים׳ לא בחלו בשום אמצעי על מנת להתקרב ולקרב אחרים לתרבות יון. הם השתחוו לאלילי יון וטמאו עצמם במאכלי הטריפות שנמכרו ללא בושה בראש כל חוצות. העיר ירושלים פלטרין של מלך הפכה במהירות למוקד מרכזי עבור אותם מתיונים. הם השתלטו עליה, שמשו בה בתפקידי מפתח מרכזיים, כהנים גדולים, זקנים ושוטרים, ועשו כל שביכולתם להסית את העם לזנוח את תורת ד׳ ולהצטרף ל׳בשורה׳ היונית באמצעות מסיבות ונשפים, חינגאות ואירועי הוללות. מצבם של היהודים היראים לדבר ד׳ היה בכי רע. הועמד צלם בהיכל, טומאו השמנים ונעשה בכלי המקדש ככל העולה על רוחם של היונים. הגזרות הקשות שנועדו להחליש את רוחם של ציבור היראים ולשבור את קשי ערפם הצרו מאוד את צעדי היהודים והפכו את חיי שומרי המצוות לכמעט בלתי אפשריים. מספר היהודים שנשארו נאמנים לכל מצוות ד׳ ונותרו בהתנגדותם ליוונים היה דל. על פי ׳ההיגיון׳ סופו של עם ישראל נראה היה כעובדה גמורה. ובכל זאת לאחר עשרות שנות דיכוי רוחני אכזרי ביותר, קמו משפחת החשמונאים - אנשים בודדים אל מול צבא יון האדיר מבחוץ והמתייוונים שמבית, והצליחו להסיר את הטומאה ולהחזיר את רוח הקדושה אל עם ישראל ולבית המקדש. נושאי פך השמן הטהור התאפיינו לאורך כל שנות ההיסטוריה בכמותם הקטנה והמועטת. מאברהם אבינו שעמד לבדו מן העבר האחד והאמין בד׳, דרך כל התקופות והמאורעות שעברו ועדיין עוברים על עמנו וכמעט תמיד הקומץ היחסי, הנאמנים לדבר ד׳, שנואים על הסובבים אותם, החפצים לשנותם, להשפיע על אורח חייהם ולנתקם ממקור חיותם. כבימי החשמונאים ניצב עם ישראל לא פעם מול תחושה קשה שעתידו הרוחני נתון בסכנה קיומית קשה, וכי כמעט כבר אבדה תקווה. הרחוב על גייסותיו ועוצמתו הממונית האדירה מנסה לנעוץ מלתעותיו ולחבר אליו את ליבם של בני הנוער הרכים. לא פעם מקנן החשש בתוככנו פנימה כי מה אנו קומץ קטן של יהודים יראי שמים מול כוחות ״קידמה״ כה רבים וחזקים המאיימים לכלותנו ולהופכנו ככל העמים בית ישראל. אולם גם כשהמצב חמור כל כך, וכבר רפו הידיים ודועכת התקווה להתגבר על כל אותם מכשולים, בכוחם של היחידים לחולל שינוי רוחני. במסירות נפש של מי לד׳ אלי ודבקות בעקרונות ניתן לזכות בסיע״ד ל״ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך...״
קיפוח - בחירה או הכרח? / ל. מאיר הקיפוח - אינו מציאות אלא השקפת עולם...
מזה מספר חדשים, משתוללת באמצעי התקשורת סערה רבתית סביב סוגיית הדרת הנשים. הפמיניזם המודרני, הגורם לנשים שפויות באופן כללי לשאוף לזהות שאולה, ולנסות לערוך הקבלה בכל תחום מתחומי חייהן בין אורח חייהן ובין אורח החיים הגברי - נתקל בחומה בצורה כאשר מדובר בגדרי ההלכה. שם, הדרך ברורה וחד משמעית. בתחום זה, אין מקום לפשרות או להקלות. יקוב הדין את ההר. והעובדה הזו, בדיוק, גורמת לאותו תסכול אשר בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת השונים. הן אמנם ישנם עשבים שוטים בשולי מחננו המנסים לרקד את ריקוד ׳מה יפית׳ המסורתי, ולהיות לחרדי המחמד של התקשורת החילונית תוך שימוש עלוב בטיעונים מגוחכים שמקומם יכירם בלקסיקון הפוליטי, אולם הם משוללי כל הגיון הלכתי צרוף. עליהם נמנים כמובן, מטבע הדברים, אותו פורק עול שבשל רגשי נחיתות עלובים הושיב קבוצת יהודים יקרים מאחרי סורג ובריח, ורעהו אשר שנה ופירש וסרח, ומזה תקופה ארוכה מוכן למכור את עקרונותיו ואת השכלתו התורנית הפורמלית לכל המרבה במחיר. אולם ככלל, הצי בור הנאמן לתורה ולמצוותיה, עומד איתן כחומה בצורה מבלי כל נכונות לפשרות בנושאים מהותיים אלו, שרבים מהם נמצאים תחת הגדרת ״יהרג ואל יעבור״. אלא שמכל מקום, עצם הסוגיה העומדת על הפרק, מעוררת תהיה רבתי. תלונותיהן של אותן נשים הרואות עצמן מקופחות לכל אורך הדרך, מצביעה על נחיתיות בסיסים המלווה אותן, ואולי זה המקום לשאול למה ומדוע. וכי מדוע לא יתאוננו הגברים על שנדחק מקומם בתחבורה הציבורית בכדי לכבד את צניעותן של הנשים ? משום מה, טענות מעין אלו נשמעות תמיד אך ורק מהצד הנשי הפמיניסטי, מה שמצביע על נחיתות מסוכנת ומשוללת כל הצדקה עניינית. מי שרואה עצמו זהה בכישוריו וביכולותיו לאחר, אינו זקוק להכרה חיצונית בתכונותיו אלו. הוא יכול פשוט לממש אותן, ולבצר בעצמו את מקומו. אילו כוחן האלקטורלי של הנשים היה נחות לעומת כוחם האלקטורלי של הגברים, היה להן מקום להלין על שקופח חלקן. אולם מאחר ולא כך הם פני הדברים, נשאלת השאלה: מדוע מצפות הנשים להכרה גברית בשוויונן, במקום לבסס את אותו שוויון באמצעים הדמוקרטיים העומדים לרשותן? משום מה ישנו הרושם, כי מרבית הנשים דוקא שבעות רצון מהמציאות החברתית הנוכחית, התואמת להשקפה התורנית, בה הגברים הם הנושאים בעול ההנהגה הדומיננטית, בעוד הנשים ממלאות את חלקן במקום בו כל כבודן נשמר... הדברים אמורים בסוגיה זו, והדברים אמורים אף באשר לסוגיה העדתית העולה שוב ושוב על הפרק לעיתים קרובות. אילו היתה לבני עדה פלונית עדיפות מהותית על פני בני עדה אחרת, היה לאחרונים מקום להלין על שקיפוח מונע את התקדמותם והשתלבותם בחברה המבוססת והעדיפה עניינית. אולם מאחר ולא כך הם פני הדברים, שהרי לכל אחת מהעדות ישנן מעלותיה שלה, גדולי התורה המנהיגים אותה, מרביצי התורה המנחילים את מורשתה, וישיבות קדושות המחנכות בחורי חמד בשיטת לימוד מסורתית שיסודה בהררי קודש, נשאלת השאלה: מדוע ישנם התו לים עיניים מצפות באחיהם בני עדה זו או אחרת, במקום לבסס את הדימוי העצמי שלהם על תכונותיהם העצמיות, שאינן נחותות במאומה ביחס לתכונותיהם של בני כל עדה אחרת? מדוע בני עדה מסויימת דורשים הכרה בשוויונם, במקום ליצור את השוויון הזה בעצמם? מדוע תחשב כקיפוח השמירה על צביון מסויים של מוסד חינוכי כזה או אחר, בעוד אותם המלינים על כך - מבקשים להסתופף בין כתליו דוקא בשל אותו צביון? דומה, כי טוב יעשו כל המקופחים למיניהם, לו יבינו כי תחושת הקיפוח המלוה אותם - מבוססת על תחושתם הפנימית, שאולי היא זו שממצבת אותם במקום בו הם נמצאים הלכה למעשה.
בעלי החלומות/ מ. שוטלנד התנהגות מרוממת המביעה חשיבות עצמית שאינה כפופה לקטנוניות הנכפית עלינו, עשויה במקרים רבים לגרום לתגובה נכונה.
מסע הרשע האחרון בעניין מה שקרוי ״הדרת נשים״, עובר כל גבול ברשעותו. לא יאומן איך, שגורמים כל כך מגוונים ומנוגדים, חוברים להם יחדיו, על מנת לנאץ את שם עובדי ד׳, דווקא בנקודה, הניכרת יותר מכל בקלונם העצמי. הרבה לאחר שתגווע צורת הכחש הקרויה ״יהודי חילוני״ לתהום הנשייה, עוד תסופר מידת התאכזרותם של הללו, בעיקר לבנותיהם... יכולים הללו לחלום באספמיה, על נימוסי כבוד שכביכול שוררים בקרבם, אך המציאות הכתובה מידי יום כמעט, באותם דפי עיתונות שהוקדשו השבוע, בשביל לפאר ולרומם חוליגנית אחת, מלמדת כבר שנים, על תופעה, שפירושו של המונח ״הדרת נשים״ לפיה, הינו, הדרתן של עשרות מהן מידי שנה לעולם שכולו טוב... רח״ל. זאת מעבר למעשי אכזריות חייתית יומיומית, פרי ותולדת ההפקרות הבלתי נשלטת השוררת בקרבם. התיימרותם לדבר, כאילו בשם בנותינו שכביכול נמנע מהם לטעון לזכות המפוקפקת של התנהלות באופן המופקר שלהם, פורצת כל גבול בצביעותה. ידוע ברבים, שגם ללא סיבה הלכתית כלשהי, כדאי הוא הסדר ״מהדרין״ שבאוטובוסים, בכדי למנוע את ״החוויה״ של שהות יחדיו, עם המתחנכים במערכת החינוך הישראלית. אלו שכבר לפני עשור, נזקיה הוונדליים רק בתוך מתקני בתי החינוך הפורמאליים, נאמדו בלמעלה מ80,000,000 שקל בשנה!. הגחמה, כאילו כביכול מישהו מונע מאחרים את התענוג הזה, מלמדת על ניתוק הזוי מהמציאות. והנה דווקא אחת כמו הגברת לבנת, שהייתה מופקדת על חרפה זאת שנים מספר, אינה בושה לעמוד בראש מסע הביזיון הזה ועוד לטלפן, לעודד ולשבח את הפרובוקאטורית על מעשיה. עוד פחות ניתן להבין, את אותו מלכך פנכה שעבר ״חינוך מחדש״ בבית הסוהר שלהם, שבניסיונו להצטרף לחינגא הפרועה הזו, הכריז ש״אוטובוס אינו בית כנסת״. שכן, בכך העיד על עצמו כמאה עדים, שאצלו כנראה, בית כנסת הוא כמו אוטובוס, עפ״ל. האמת היא כמובן, שלא רק נשים חרדיות, אלא בני אדם רבים מכל הסוגים, מודרים זה כבר מנסיעה בזירות הקרב הממונעות הקרויות אצלם ״אוטובוסים״, כל אימת שיש להם חשש ממפגש עם ה״נוער העברי החלוצי הלוחם״, כדמותו כיום. אם איכות חיים מינימאלית אותה מבקש כל אדם סביר בדרכו בדרכים, היא לצנינים בעיניהם, מוטב להם להביט במראה, תחת שינסו להטיל שיקוצים בזולת. לפני למעלה מעשור, היינו צריכים להגיע בדחיפות מירושלים לבית שמש, מאחר ובשעה זו לא היה אוטובוס, עלינו עם ידיד בן תורה, למיניבוס שירות שנקרה בדרכינו ומצאנו את מקומינו בספסל האחורי שהיה פנוי כולו. לקראת היציאה מן העיר, עצר הנהג בשולי הדרך, והעלה שתי נשים לא צנועות. והנה כשהללו באו לישב באותו ספסל, יצאנו שנינו ללא אומר ודברים וללא תיאום מוקדם וירדנו מהמיניבוס. הנהג דידה מעט אחרינו וביקש לפחות להחזיר לנו את דמי הנסיעה, אך המשכנו בדרכנו ולא שעינו אליו. לאחר כשנה, פגשנו בבית הכנסת פנים מוכרות. היה זה אותו נהג, שעתה חבש כיפה ושאל אם זכור לנו אותו מקרה בו ירדנו ממכוניתו. שאלנו אותו מה קרה כשעזבנו והוא אמר לנו, שהתעורר בין הנוסעים ויכוח כל זמן הנסיעה, כשהם מושפעים עמוקות מכך, שלא מחינו בהם במפגיע ולא דרשנו אפילו את דמי הנסיעה. הוא גם העיד על עצמו, שמעשה זה גרם לו לפתוח בדרך של קיום מצוות. צריך לדעת, שהתנהגות מרוממת המביעה חשיבות עצמית שאינה כפופה לקטנוניות הנכפית עלינו, עשויה במקרים רבים לגרום לתגובה נכונה. יש להבין שרבים מגרורי התקשורת הישראלית, רוחשי טוב וחכמים הרבה יותר מאותם מרשיעים הנותנים את הטון. תגובה מן הסוג הזה, המנותקת מאופי המאבק הפרוע שהם מנסים לכפות עלינו, אולי עשויה לעורר בהם יקיצה, מההזיות בהם הם שרויים.
וקבעו שמונת ימי חנוכה / ש. ליזרוביץ חנוכה, חוויות של פנים ושל חוץ
בני מדינות הים הבאים להתגורר בארץ האבות, במיוחד אלו המגיעים מאמריקה הגדולה, ארץ ה״אפשרויות הבלתי מוגבלות״, מתארים תמיד את ההלם הקולינרי שתוקף את כל ישותם בכל תחומי המזון, הקל הכבד, מיני מאפה ותבשילים, ושאר ירקות ופירות. בחוץ לארץ, שמענו לא פעם ולא פעמים, היו הפירות גדולים צבעוניים מבריקים אבל מה, טפלים לגמרי. לעומת זאת, כאן, בארץ הקודש הם טעמו פירות עסיסיים, מתוקים וטעימים, אם כי המראה אפעס, לא ממש משובב לבבות. גם מוצרי המאפה. בעוד שבמדינות מסוימות, הקונדיטוריות מציגות מאפים עטויי קצפת, מוס, ג׳לי וקרם, צבעוניים נוצצים ומרהיבים ביופיים, כציור ובו גוונים עזים, ציור של צבעי שמן. רק שהטעם גם הוא היה דומה לצבע שמן, או אפילו לבד הציור העשוי יוטה, תפל, בלתי אכיל, ומחניק. כאן הם נתקלו במאפיות וחנויות מאפה, להם לחמים פשוטים למראה, אך במגוון גדול עשיר וטעים, משביעים לכל חי. בארץ הדמיון הבלתי מוגבל, ניתן הדגש לצבע, למראה החיצוני, ולכל מה שמסביב לו אך הטעם, היה טפל ועלוב. ההבדל בין החוץ, הרושם, המבריק והנוצץ, הקליל והר דוד, לבין העשיר, עמוק, פנימי איכותי ומלא תוכן. ההבדל הזה, מקיף כמעט כל נושא אפשרי. יש המתמקדים בצבע, בקליפת הפרי, בג׳לי ובכל מה שמסביב, שוכחים את התוכן, את הפנים, את הערכים התזונתיים, תוך תוכו של כל ענין. קחו כמשל את השבת, יום שכולו קדושה ומנוחה, יום שבו ניתן להגיע לפסגות רוח נפלאות. יש, שהיום כולו, מתחילתו ועד סופו, מורגש אצלם בפן החיצוני. תבשילים ממינים שונים, שבעה מיני קוגל, גאלע פולני או ג׳אלע תימני, געפילטע פיש או חריימה ומי שמהדר יקפיד על הערינג ואחריו כבד קצוץ, ושלא להזניח את הפיצוחים, משקאות עוגיות ותופינים, וכמאמר הסועד השבע, אשרי הכרס שככה לה... אצל שכאלה, כל ליל השבת והשבת מוקדשים לענין. ובין לבין הם מקפידים על קיום מהודר של מצוות שינה בשבת תענוג, לצאת ידי כל השיטות. ברור הוא שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, וידוע הוא גודל מעלת קדושת מאכלי השבת. אך אלו, המתמקדים בחיצוני, שוכחים כמעט לחלוטין את התוכן, את חלקיה הפנימיים של שבת קודש, ושעות התורה הרבות שניתנות להשגה ביום שכזה. השבת הקרובה, הבאה עלינו לטובה, היא שבת חנוכה. בה משולבים קדושת השבת וקדושת ימי החנוכה, זמן שבו עמדו בני חשמונאי והכריזו ״מי לד׳ אלי״, הזמן בו זכו כלל ישראל לקנות נכסי רוח עצומים ואת אור התורה שבעל פה. אז נכון שענין גדול הוא סיבובי הרעדלר, (סביבון בלע״ז), על דגמיו המתחדשים מדור לדור, סביבונים מקפצים, מציירים, מרקדים, מזמרים, נואמים, מצלמים ועוד כמה דברים, יציר כפי סינים מרוחקים. ובודאי, שהסבתות החביבות ודודים ישישים לא שכחו את היד המושטת לקבל דמי חנוכה המכונים ׳חנוכה געלט׳ לילדים המאושרים, יחד עם המתנות המקובלות, ובליווי משמח כרס של סופגניות, לטקעס, ומעדני חלב, זכר ליהודית. ויש המהדרין לקיים שניהם כאחת, וכמעשה שעשה הלל הזקן בפסח, שהיה כורך מצה ומרור, אף הם כורכים זה בזה בצק נוטף שומן, מטוגן כסופגנין ריחני, ובקרבו ארובה טמונה, ריבת חלב, וכך מקיימים הם את המנהג בשמחה ובהידור (ומוסיפים כמה רבבות קלוריות לגופם). כל זה חשוב, עם מקורות, אבל רחוק עדין מעומק הימים, משורשיהם, ומהיכולות לרכוש בו נכסי רוח אבל יש, יש ששכחו את גדולת הימים. את אור התורה שבעל פה שניתן לקנות בימי החנוכה, את הדרגות הנשגבות בעבודת ד׳, שיצקו בני חשמונאי בימים אלו. דרגות של מסירות נפש, של מלחמה והסתלקות מנסיונות היצר, של היצמדות לפח השמן הטהור. את האפשרות לזכות בימים הללו לכל אדם להבין יותר ולהאיר את השכל הישר בלימוד התורה, להיות מונחים ושייכים יותר. את האפשרות בימים הללו לזכות לסיעתא דשמיא עצומה בחינוך הילדים, ולקבלת התפילות כזמן מסוגל, כל זה ועוד הרבה יותר טמון בימי החנוכה. עיון בטעמי הימים, במחויבות הנרכשת בחנוכה, וקצת מחשבה לא להיות שטחי והמוני, יכול להפוך כל אדם לפחות שטחי, פחות חיצוני, קצת להתמקד פחות בסביבונים, דמי חנוכה לטקעס וסופגניות, ולהשרות את השכינה ואת אורם של הנרות, כל איש בביתו.
|