"זיטוט" "כתובתי: רחוב כפכפי הצדק", (לוטם פרידלנד, (33) מקיבוץ נגבה, מחליף שמות של רחובות כמו כפכפים) מה עושה דייר חוקי, נטול כתובת, שהופך לשקוף? ממציא כתובות פיקטיביות והכל מסתדר לו יופי. לוטם פרידלנד מקיבוץ נגבה שבדרום, עבר דירה בתוך הקיבוץ לפני מספר שבועות. הוא התקשר לחברת תקשורת וביקש להזמין טכנאי שיחבר אותו לכתובת החדשה. נציג השירות ביקש באופן רוטיני את שם הרחוב, כתגובה הסביר פרידלנד שבקיבוץ אין רחובות, ומעולם לא היו. ״אין דבר כזה ״אין שם של רחוב״, הסביר בדידקטיות הביורוקרט המרובע, ״בלי שם של רחוב, אני לא שולח טכנאי״. לוטם התווכח, אחר כך התחנן, אחר כך התחטא; וכששום טקטיקה לא הצליחה לחלץ ביקור טכנאי, הגה ממוחו הקודח שם דמיוני לרחוב, ״רחוב כפכפי הצדק״. נציג השירות שש על המציאה ועל ההמצאה, סימן וי בטופס ושלח טכנאי באופן מיידי. מאז השתכללה השיטה והפכה לסדרתית. ספקים שונים שמתעניינים בכתובת, מקבלים בכל פעם שם יצירתי חדש, ולא חושדים שמדובר בפיקציה. מבועי היצירה של פרידלנד הם בלתי נדלים, ובכל פעם הוא עובר לרחוב אחר, ונשאר בבית. ״רחוב ההפרטה״, ״הלוטמים״, ״קיבוציהו 12״, ״מעוללי הרעש״, ״פנטוז 5״ (פנטוז הוא חד סוכר בעל חמישה אטומי פחמן, והקשר לשם הרחוב? ברור מאד), או ״שודדי הפקאנים״. ״בקיבוץ שלנו אין שמות רחובות או אפילו מספרי בתים״, מסביר פרידלנד. ״בחוץ לא מבינים איך אנחנו מתנהלים, אבל לי נמאס להתווכח, אז בכל פעם אני הוגה שם אחר. כשמגיע טכנאי, הוא מברר אצל החברים וכולם מכוונים אותו״.
"לתפארת" מי בא לבקר בחול המועד חנוכה? בימים אלה תלויה מודעת ענק על קירותיו של מרכז קניות בקרית ביאליק. מדובר במופע הנושא את השם האנליטי: "קופיקו". לא היינו נדרשים לשם הנאור, אם לא העיתוי: ״יום שני, חוה״מ חנוכה״. חזותו המלומדת של האויבייקט הקופיפי, הולמת לחלוטין את האיזכור המלומד של חול המועד חנוכה. נראה כי יאה האורח למארחים, כל השאלה היא הביטוי העממי: ״קוף אחרי בן אדם״, מי הוא מי.
סליחה אני רק שאלה... מותר לכשכש בזנב בערב לביבות אצל סבתא?
הנה הוא בא ותפס אתכם לא מוכנים, "יום המחמד הבינלאומי" שחל בעיצומו של דצמבר. יש להודות, בשפל קול ובנמיכות רוח, כי בכל הקשור לקוד ההתנהגות וכללי הנימוס להתנהלות עם חיות מחמד, אתם מצויים בריק של מידע. מה יש לומר, פרימיטיביות מזוקקת. אומלל בעל החיים שאיתרע מזלו לחסות בצל בעלים שמתנער מהנורמות הללו; הוא מוגדר בצדק ככלב/ חתול/ תן שלא מן הישוב. תמי לנצוט, יועצת תדמית, נימוס ונוהג בינלאומי, מנסחת כללי ברזל להתנהלות עם כללי מחמד, אף פעם לא מאוחר ללמוד ולשנן. (גזור ושמור וכשכש). חשבתם פעם איך מתנהגים עם בעל חי בערב לביבות אצל הסבתא? האם יש לצוות על הכלב: ״זנב עמוד דום״, או שמא להרגיע ולהורות: ״זנב עמוד נוח והתכשכש את עצמך לדעת״? לנצוט מחלקת את האנושות לשתי מפלגות, אלה שמגדלים את חיות המחמד כבני משפחה, ברגש חם, אוהב ודואג. לעומת הקבוצה שאינה חיה בשלום עם בעלי החיים ו״לא מבינה״, (המדכאות במקור) איך מגדלים חיות כאלה בבית. הנה הכלל הראשון: ״קבלת אורחים״. לנצוט מסכימה ש״חית המחמד שלכם היא אוצר, על זה אין ויכוח״. אין שום ויכוח, כמובן שאין. אלא שלמרבה הצער, ישנם בני אדם שמקוצר המשיג, לא מעריכים את ההון החייתי הזה. כך נגרמים מקרים של אי הבנה; הכלב, כמו שמתארת לנצוט, ״נוטה לקפוץ בשמחה על האורחים״, אולם הפציינטים לא מפנימים שמדובר בשמחה שפורצת מליבו מסביר הפנים של המחמד. יותר מזה, הם מגיבים ברוע אנושי אופייני, ואת המום שבהם הם מטילים בכלב, ומכפישים אותו כ״אלים״. אין ברירה, אם האורחים ״אלרגים לכלבים״, ממליצה לנצוט, ״השאירו את הכלב בחדר אחר״. הנה כלל נימוס שהוא התגלמות הזדון, כך עושים לידידים ? מותירים אותם בחדר סגור? כלל נוסף הוא מה עושים כשמתארחים, ישנם בעלים שמקיימים סמביוזה עם חית המחמד, (סמביוזה: יחסי גומלין בין אורגניזמים החיים שונים החיים בצמידות, בשיתופיות ותלויים זה בזה). הם לא מסוגלים לשרוד את פרצופו הנעלב של הכלב, שנשאר לבדו בבית, כשכל האחים והאחיות האנושיים יוצאים לביקור. למרות הכל, לנצוט מבהירה שיש לוודא עם המארחים שאכן האירוח כולל את הכלב בעיסקת חבילה. הלאה, מה מקומה של חית המחמד במקום העבודה? תתפלאו, עדיין ישנם מעסיקים אנכרוניסטים שלא הפנימו שנוכחות חית המחמד, מעלה את התפוקה והמוטיבציה של העובד. מתכננים לנסוע לחו״ל? קודם לכן ראוי לבחור בקפידה ובכובד ראש את הפ נסיון לכלבים. יש להתייחס בשאט נפש לטיפוסים שבוחרים פנסיון מסוים, רק על פי פרמטר של עלויות. ואל תסמכו על טוב הלב של בעלי בתי המלון; ״יש לדאוג לציוד מספק לכלב, גם אם הפנסיון מבטיח לדאוג לכל צרכיו״. לא נלאה אתכם בכל הכללים, שכן ברור שהם גלויים וידועים ומשוננים לפני כם. אולם בכל זאת, זיכרו שיש להשקיע בחינוך של הכלב, שאם לא כן, הוא יעשה לכם בושות. לנצוט מטיפה לכלל שמזכיר שיעורי הנחית הורים, ״הרגלים רעים יש לשנות מיד ולעקוב אחריהם, חשוב ביותר לתת חיזוקים ברגע שקורה שיפור..״. בקיצור, כשכלב נובח ומתפרע בחוצות, מזהים את המשפחה על אתר, ויודעים שנביחתו בשוק היא או דאבוה או דאימא. והנה הוא מסגיר שאתם לא אנשי חינוך דגולים ולא מהווים דוגמה אישית. תכף יבואו לשאול אם גם אצלכם צועקים ככה בבית, ותוקפים באגרסיביות את הסובבים.
בסולינדרה כבר הייתם? בלי מלחמת אחים וקרבות נואשים, בלי תרועות ניצחון, בלי טיפת דם אחת שנשפכה, ואפילו בלי גינוני דיפלומטיה; מדינה חדשה נולדה: "סולינדרה".
המדינה ה194 בגלובוס, (אחרי המדינה ה193, דרום סודן). סולינדרה נוסדה בשבוע שעבר, במהלך נאום בחירות של מושל טקסס, ריק פרי. רוצים כתובת, יבשת וקווי אורך ורוחב? אז זהו שבלתי אפשרי למצוא את המדינה יקרת המציאות, גם לא בעזרת הג׳י פי אס המשוכלל ביותר. היא ממוקמת איפשהו ביבשת בורותיסטאן. ריק פרי, אחד המתמודדים במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, תקף את ברק אובמה על השקעה פדרלית שערורייתית בחברה המייצרת פאנלים סולריים. (והנה דוגמה מעולה לנואם שלא מכין שיעורי בית מינימלים, והוא מסתמך על כותב נאומים שלא סיים כיתה ג׳). ״״הממשל השקיע סכומי עתק בתעשיית אנרגיית השמש, ואנחנו איבדנו את הכסף הזה, מדובר ביותר מ500- מיליון דולר שזרמו למדינת סולינדרה״. למרבה העוגמה, סולינדרה איננה מדינה, אלא חברה שקיבלה מממשל אובמה תמריץ פיתוח, בשווי חצי מיליארד דולר, ופשטה את הרגל. החברה הייתה ספינת הדגל באסטרטגיה של אובמה, שטען כי יש לעבור משימוש באמצעי אנרגיה מזהמים כמו נפט, לאנרגיה נקיה שגם תספק מקומות פרנסה חדשים לאמריקנים. החברה הכריזה לפני מספר שבועות על פשיטת רגל, והסיוע הפדרלי העצום ירד לטמיון. ההשקעה הכושלת בחברת ״סולינדרה״ גרמה למבוכה של ממש לנשיא האמריקני. עוזריו של פרי ששו להכליל את ההשקעה בחברה הכושלת, ברפטואר ההכפשות של המועמד לנשיאות. אולם הם שכחו לעדכן אותו כי מדובר בחברה ולא במדינה. המאזינים התוהים מיהרו לחפש את המדינה החדשה במפת העולם, אולם עם כל המאמצים הכבירים, סולינדרה ירדה למחתרת ונעלמה. ההתבטאות העלובה של פרי, היא רק אחת מאין ספור טעויות מביכות שאירעו לו במהלך נאומיו מלאי הבורות. בשבוע שעבר דיבר פרי במערכת עיתון נגד שופטת בית המשפט העליון, סוניה סוטומאיור, אולם לא הצליח בשום אופן לנקוב בשמה. השופטת ״סוטו משהו ההיא..״, כך אמר והסתמך על הסלחנות של המאזינים. פרי הצהיר בשידור חי, כי לאחר בחירתו לנשיאות, הוא יסגור שלושה משרדי ממשלה. כאן חזו המשתתפים באירוע מעורר חמלה; פרי התפתל, ניסה להיזכר, שגה וחזר שוב, אולם הצליח לנקוב בשמותיהם של שני משרדי ממשלה בלבד.
המקצוע: שיעממולוג ג''יימס וורד, הוא טיפוס משעמם באופן מרתק למדי, למעשה, הוא מתמודד מול אתגר פרדוכסלי. האיש מארגן כינוס אקדמי בלונדון, וחושש שהעסק ייכשל לחלוטין. ולא משום שאין דרישה, להפך, כל הכרטיסים נחטפו ואזלו, ונראה שאולם ההרצאות יהיה מלא עד אפס מקום.
איפה הבעייה? בנושא הכנס: ״שיעמום״. שהרי במקרה בו הציבור יגלה יתר עניין בדברים ובנואמים, יחטיא הכינוס את המטרה. ויתכן מאד שיהיו משתתפים שיטענו: ״זה שיעמום זה? את הכסף ומיד, לא השתעממתי דיי״. ״שיעמום 2011״ חוקר את הצד המשמים של החיים. המרצים מתמקדים בנושאים קיומיים כמו: ״מייבשי ידיים חשמליים״, ״סוד הקסם של השורש הריבועי״, ״מחשבותיו של אדם שניהל רישום מדוייק של כל מה שאכל במשך השנה האחרונה״, ״נעלי בית שמותירים עקבות בצורת איקס, לעומת נעלי בית שמותירים עקבות אבסטרק טיים ונעדרי רושם ברור״; ועוד ועוד נושאים שהם בליבת הקיום האנושי. ״הכינוס הזה מחפש את התשובה לחיי היום יום הקדחתניים״, מסביר וורד. ״אני אוהב דברים משעממים ונרגע מהם. הם מאתגרים לא רק אותי, אנשים רבים בעולם מתרפקים על השיעמום, ומוצאים בו את סיפוקם המייאש״. ובכל זאת, מה יקרה אם דיון בנושא ״מה בין אפרוריות העננים בשמי סקוטלנד, לאפרוריות העננים בשמי אירלנד״, יעורר תזזית בציבור? איך יתמודד וורד מול הת פוגגות השיעמום, כשהציבור יתקוטט כאילו חייו תלויים בסוגיית ״היסטוריה של שקעים חשמליים״? וורד תולה את תקוותו האחרונה בתקלות טכניות שונות, ובחוסר היכולת הארגונית שלו, שיגרמו למשתתפים לשקוע בחרגון שיעמומי מרהיב.
דודה נפטרה, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת
"דודה שלי נפטרה", הוא תירוץ מקובל להיעדרות, השגור בעיקר על פיהם של עובדות נקיון ויפוצניקים. ככלל, מקצועות מסויימים הם אפופי טרגדיות, שהרי מצעד הדודות הנכחדות בטרם עת, הוא בלתי נגמר, והאבל הוא חגיגה אחת ארוכה ומתמשכת. ישנם מעסיקים שגמרו להיות מופתעים; כשאחמד לא מגיע לעבודה, הם רק שואלים בענייניות: ״עוד פעם הדודה?״. וממשיכים הלאה. אלא שמה לא עושה בנא׳דם עייף מעמל, כדי לזכות ביום חופש? נראה שגם הצעד המקאברי, של קטילה קו לקטיבית של דודות, הוא הכרחי כדי לזכות לישון קצת או לשוח בשדה ולרדוף אחר פרפרים. למען האמת, יש כללים וגבולות גם לשקרים; גם הסייד העייף ביותר, לא יהרוג מישהו ספציפי. יש כבוד לאנשים, גם האחיין השש להתאבל, לא מוציא חוזה על אישיות מוכרת: ״נכון הירקן אלברט ממחניודה? ההוא המלא והצרוד? אז אשתו״. אלא משתמש בדודות ערטילאיות וחסרות פנים. למרבה הזוועה, ישנם כאלה שלמען החופש הנכסף, מכריזים על מותה של אישיות קרובה. העניין הוא שלמ רות ההוצאה הפומבית להורג, היא חיה ובועטת ונעלבת. המגזין ״טיים״ הביא השבוע את סיפורו של סקוט בנט, (45), מפנסילבניה. בנט היה נואש לחופשה קצרה מהע בודה וזייף את מותה של אימו כדי לקבל תשלום על היום שהחסיר. כהוכחה, הוא פירסם מודעת אבל על מותה של אמו בעיתון המקומי ״ג׳פרסוניאן דמוקרט״. באה הרוגה ברגליה; האם שקראה בעצב על מותה בטרם עת, הגיעה למערכת והכריזה שהידיעות על מותה היו מוקדמות בהחלט. עורך העיתון ציין כי קרובי המשפחה שהתקשרו, היו נסערים ביותר, אולם דווקא האם היתה ״מבינה מאד״. בנט נעצר והואשם בהפרעה לסדר הציבורי. אין מה לומר, בסיפור הנ״ל, העניין שמציק יותר מכל, הוא לא היעדר המוסר והשחיתות, אלא הסדר שהופר והבלגן שנג רם לציבור. אחרי הכל, בני אדם התארגנו ללוויה והתלבשו בהתאם, היו שהזילו דמעות וביזבזו אותן לריק; מעצבן לא? |