הדרת  נתניהו

ביום רביעי בצהריים, התקיימה צעדת לפידים מבניין בית המשפט העליון אל הכנסת. הצועדים הלכו את המרחק הקצר הזה, בסיומו קיימו בתוך הכנסת כנס חירום נגד הדרת נשים ונגד מה שהם כינו: הגל העכור ששוטף את מדינת ישראל. בראש הצעדה וכינוס החירום עמדה יו״ר האופוזיציה ו״קדימה״, ציפי לבני.

לבני הסבירה, כי ״המאבק הזה הוא על פניה של המדינה. לא פחות מכך. הגיע הזמן שהציבור יתעורר ויבין שהדרת נשים, חוקים אנטי דמוקרטיים בכנסת, פעולות נגד קציני וחיילי צה״ל והניסיון לסתום פיות, הם כולם נושאים שקשורים בקשר ישיר לגל הקיצוני והעכור ששוטף את מדינת ישראל. אין מדובר בבעיה של קבוצה זו או אחרת, אלא בסכנה למדינה כולה״.

לא פחות ולא יותר. לדעת לבני, נסיעה בהפרדה (כן, הפרדה, לא הדרה. כי בציבור החרד לדבר ד׳ ותורתו, יש מאז ומעולם הפרדה ראויה בין נשים וגברים, עוד לפני ההמצאה של המילה החדשה והמשונה הזו - הדרה), באוטובוס מאשדוד לירושלים, זו סכנה לעתיד המדינה. זה גל עכור וקיצוני ששוטף את מדינת ישראל. לא יאומן.

ואולם, מבט מפוכח על מה שקורה, וניתוח מעמיק של דבריה של לבני, מעלים את התובנה האמיתית והנכונה להתפתחות האירועים האחרונים במדינת ישראל. כי דבריה של לבני משקפים בדיוק רב את הסיבות והמסובבים מדוע לדעתה מדובר בסכנה למדינה.

לבני ועמה כל השמאל, מתוסכלים בצורה מחרידה מחוסר יכולתם לנגוס, לערער ולכרסם, אפילו במשהו, את יציבותה של הממשלה והקואליציה. מדובר בממשלה וקואליציה יציבה שכמותה לא נראתה במחוזותינו כבר זמן רב. כל מה שהיא רוצה היא עושה. כל מה שנראה לה ראוי היא מעבירה. ולאופוזיציה לא נותר אלא להביט בעיניים כלות, לזעוק ולצעוק בגרון ניחר, ללא שום יכולת השפעה של ממש.

הקשר של נתניהו למה שמכונה הדרת נשים ולאוטובוס מאשדוד לירושלים, דומה לקשר שבין נתניהו להתקף הלב של מנהיג צפון קוריאה שמת השבוע. כך גם הקשר שבין נתניהו והפריצה של נוער הגבעות לבסיס הצבאי בשבוע שעבר. ובכל זאת, לבני קושרת בין כל האירועים הללו, יחד עם החוקים השונים שנציגי הימין מבקשים להעביר בכנסת. מבחינתה הכל חד הוא.

משום שמה שקורה זה לא הדרת נשים ואפילו לא משהו דומה לזה. ממש לא. מדובר בניסיון להדרת נתניהו. וכל הדרכים כשרות לשם כך. כולל חיבור בין נושאים וד ברים שאין להם שום קשר האחד לשני, כולל ליבוי היצרים של הציבור הרחב והכותרות על גבו של הציבור החרדי.

קדימה והשמאל איבדו כבר מזמן את מעוזי השלטון: הכנסת והממשלה. כל הסקרים מצביעים על כך שהמציאות הזו גם לא הולכת להשתנות בעתיד, וכל מה שקורה נועד כדי לנסות ולשנות משהו.

מה לא עשתה האופוזיציה וכל סייעניה, כדי לפגוע בממשלת נתניהו ובאיש עצמו. הכל, כולל הכל. מחאה חברתית, מחאה תרבותית, מחאה כלכלית, עשרות אלפים יצאו לרחובות, אפילו ראש המוסד לשעבר גויס למטרה, ושום דבר לא זז. הציבור נותר איתן בתמיכתו בנתניהו וביתר מרכיבי הממשלה הנוכחית.

בניגוד למעוזי השלטון, שני מעוזים כן נותרו בשליטת השמאל: התקשורת ובית המשפט. והם עושים שימוש במעוזים אלה במאבק העז נגד נתניהו וממשלתו, ובניסיון להשיב לעצמם את השליטה גם במעוזי השלטון. התק שורת כולה מגויסת כדי להשפיע על הציבור ועל הסקרים להדיר את נתניהו, בינתיים ללא הצלחה.

מבחינתם של לבני והשמאל, אם הם לא בשלטון זו אכן סכנה למדינה. כי הרי השמאל בטוח שהוא נולד כדי להיות בשלטון ושהמדינה היא שלו. לכן האוטובוס הנפרד מאשדוד מסכן את המדינה, בדיוק כמו החוק שיהפוך שופט לגיטימי של בית המשפט העליון מזה 10 שנים, אשר גרוניס, לנשיא בית המשפט העליון, בדיוק כמו החוק שבא למנוע הוצאת לשון הרע מיותרת על ידי עיתונאים, ובדיוק כמו עוד שורה של חוקים שכל מטרתם היא לעשות קצת סדר בעיוותים שונים, אך השמאל מזדעק נגדם בשם חופש הביטוי, חופש השיסוי, חופש ההסתה ועוד.

לא האוטובוס, לא הנשים, לא גרוניס, לא הצדק, לא בית המשפט, לא לשון הרע ולא כל יתר החוקים. שום דבר מכל זה לא מעניין לא את לבני ולא את כל יתר שותפיה מהתקשורת והשמאל. כל אלה הם כלי שרת בלבד. המטרה היא שמקדשת את האמצעים. כל שמעניין אותם הוא השלטון. לשנות את הסקרים ולהשפיע על הציבור להתייצב לצידם ולא לצידו של נתניהו.

מלחמת תרבות בנוסף למאבק הבלתי מתפשר נגד נתניהו, באמצעות כל הכלים, כולל מעוותים כמו האוטובוס בא שדוד, מדובר גם במלחמת תרבות אמיתית, בניסיון אמיתי לכפיה חילונית, על כל המשתמע מכך.

עיניהם של אנשי ״קדימה״ וכל השמאל, כלות אל מול ההתפתחות הגדולה, המרהיבה והמבורכת של הציבור החרדי במדינת ישראל, הציבור הדתי וציבור שומרי המסו רת. הם צובטים את עצמם כל העת כלא מאמינים למראה הגידול האדיר הזה, ויודעים כי מול המספרים המרשימים הללו אין להם הרבה מה לעשות. הם מביטים, בלא יכולת תגובה, על השינוי שעובר על המדינה, על היהדות והמסורת שחודרות לכל מקום, ושוברים את הראש מה לעשות וכיצד להתמודד עם התופעה.

אין להם דרך טבעית למנוע את הילודה ואת הגידול המרשים במספר שומרי התורה והמצוות בארץ. אין להם גם דרך למנוע מהצמאים לשמוע את דבר ד׳ ולהתקרב ליהדות האמיתית ולמסורת ישראל, מלמלא את השיעורים, ההרצאות, הסמינרים, המדרשות, בתי הכנסיות והמדרשות. בכל אופן זו מדינה דמוקרטית.

לכן אנו שומעים השכם והערב את הדיבורים על החובה להוציא את הציבור החרדי מבתי המדרשות אל שוק העבודה. על החובה ללכת לצבא, שרות לאומי או אזרחי, ועוד דרישות שהצד השווה לכולן הוא הרצון לקרב את הציבור החרדי אל זה החילוני. אולי ילמד מדרכיו וממעשיו.

גם המהומה הגדולה סביב מה שמכונה ״הדרת נשים״, כל כולה היא מלחמת תרבות וכפיה חילונית.

במדינת ישראל קיימים מאז קום המדינה חופי רחצה נפרדים, בריכות שחיה נפרדות, וכל בר דעת הבין שזכותו של כל שומר תורה ומצוות, איש או אשה, לשחות במקום נפרד לנשים ולגברים. בשנים האחרונות התרחב העניין גם לחדרי כושר בשעות נפרדות.

יתירה מזאת. מזה עשרות שנים, חוק המדינה מחייב כל עיר שבה חוף ים, להקצות חוף נפרד אם ישנה דרישה כזו מהציבור בעיר. לפני כ-10 שנים, ביזמתו של הרב משה גפני, נחקק חוק נוסף המחייב הקצאת שעות נפרדות לנשים וגברים במקומות רחצה לשם מרפא. כלומר, כל נושא ההפרדה במקומות שונים בין גברים ונשים, קיים ונעשה על פי חוק.

והנה לפתע כל יום צצה לה כתבת השמצה על הפרדה במקום אחר. פעם זה על חדר הכושר באוניברסיטה בירושלים, עם דרישה לבטל את השעות הנפרדות; למחרת על חדר הכושר בטכניון בחיפה, ושוב עם דרישה לבטל את היכולת להתאמן בנפרד; ופעם על חדר הכושר בכנסת, שבמקרה זה הגדילו לעשות מספר חברי כנסת ובראשם שלמה מולה מקדימה, שהודיעו כי יחוקקו חוק שימנע את השעות הנפרדות בחדר הכושר בכנסת.

האם יעלה על הדעת לכפות אדם שומר תורה ומצוות להתאמן בחדר כושר מעורב? היתכן כדבר הזה? האם אין לו זכות להתאמן על פי דתו ואמונתו? כנראה שכשיש מלחמת תרבות ורצון לחלן ציבור דתי, אז במלחמה כמו במלחמה.

כך גם בכל הקשור לקווי המהדרין. קווים אלו קיימים שנים רבות, עוד מימי ממשלת ״קדימה״, ואף עמדו במבחן בג״צ. כל מי שרוצה לנסוע בהם - נוסע, ומי שלא רוצה, יש לו קווים חלופיים לרוב. אף אחד לא כופה מישהו לנסוע בהם, בדיוק כפי שלא כופים על מישהו שלא לנסוע בהם. כל התנאי לנסיעה בקווים אלו הוא - לכבד את רצון הנוס עים ולשבת על פי סידור ההפרדה שמקובל בנסיעות הללו. לוחמי מלחמת התרבות סבורים כי הדרישה לקווי מהדרין הגיעה דווקא מציבור הגברים, כדי להשפיל כביכול את הנשים. ולא היא. הנשים חשות מושפלות לא פחות כשהן נאלצות לשבת בתערובת עם גברים. דווקא נשים חשות מושפלות כשהן עולות לאוטובוס ונאלצות לעבור בין גברים, על כל המשתמע מכך. קווי הפרדה נעשו לכבודן של הנשים, לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר לכבודם של הגברים.

מאבק התרבות נגד קווי ההפרדה, במסווה של מאבק נגד הדרת נשים, הוא רצון לכפיה חילונית של ממש. רצון לגרום לנשים שלא לשמור על צניעותן. רצון לגרום להם בכוח להתערב בין גברים. הם רוצים שקווי האוטובוסים בהם נוהג הציבור החרדי לנסוע, ייראו בדיוק כמו רחובות תל אביב או הרצליה.