צפוי ומוכר כך סיפקה לשכת ראה"מ לתקשורת את ליטרת הבשר שלה.
זה היה כה צפוי וכה ברור, עד שלא מובן, מי חשב אחרת. מדובר כמובן על מה שארע בטקס בכרמל, במלאת שנה לאסון הכבד, שארע בשריפה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. ברור היה כי התקשורת תגיע למקום בהמוניה, ולא רק בגלל שנתניהו אמור היה להיות הנואם המרכזי, אלא כיון שמדובר בארוע המתרחש, רגע לפני דו״ח המבקר, שעשוי (עלול) לטלטל את כל המערכת הפוליטית. התקשורת הגיעה למקום עם צוותים מתוגברים, נערכת לשמוע כל מילה ולתת לה פירושים משלה. עוד קודם היה ברור כי מדובר בנושא טעון. קשה לסקר טקס אזכרה, ולו משום שאין ״אזכרות שמחות״ - שנה לאחר הארוע, בו נספו ארבעים וארבעה אנשים צעירים. קשה אפוא בכזה אירוע למצוא משהו חדשותי ודרמטי, שטרם דווח עליו. מי שסיפקה את ליטרת הבשר לתקשורת, היתה לשכת ראה״מ. היא נתנה לה בדיוק את מה שהיא חיפשה. צבע חריג ודרמטי, בדמות שיר הלל מיותר לחלוטין לנתניהו. היה ברור שדברי השבח שנשזרו בנאומו של המנחה, יהפכו לנושא המרכזי של הארוע. ביום שני בערב, כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים מהאזכרה לשולחן מערכות התקשורת, היה ברור כי זה יהיה הנושא המרכזי למחרת היום. זו דרכה של התקשורת - להתעסק בזוטות ולהפוך אותן לעיקר. השאלה היא כיצד לשכת ראה״מ נפלה בפח הזה. אפילו נתניהו עצמו הופתע (ועל כך בהמשך).
"הראשון שהבין" בלי פרופורציה: שלושה קטעים, שלושה שבחים ושיר הלל אחד.
מלכתחילה לא היה צריך נתניהו להגיע לעצרת הזיכרון בכרמל. לשכתו הודיעה מראש, כי בשל לוח זמנים צפוף, הוא לא יוכל להשתתף. אבל הלחץ עליו מצד המשפחות השכולות עשה את שלו, והוא החליט לשנות את הלו״ז ולהגיע. מיד לאחר שלשכתו הודיעה כי ישתתף, היא ביקשה מהמשרד לביטחון פנים, שעמד מאחורי ארגון הטקס, את דברי הקישור שיוקראו במהלכו, כדי לערוך בהם שינויים מתבקשים, ולשבץ שם את נתניהו. בלשכה בחרו שלא להצמד לניסוחים הקצרים ושינו אותם, כדי לשבח את ראה״מ. המנחה קיבל לידו את המעטפה, ולא ידע כי בעוד רגע קט יעורר סערה פוליטית. השינויים מהטקסט המקורי היו בשלושה משפטים, אולם התקשורת הצמידה אותם זה לזה, וכך יצרה רושם כאילו מדובר ברצף של שבחים, וכאילו כל הטקס היה שיר הלל ממושך לנתניהו. הלשכה כאמור, היא שגרמה לכך ושיחקה לידי התקשורת. בטקסט המקורי נכתב: ״הריני מתכבד להזמין את ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו לשאת דברים״. והנה הטקסט המשוכתב: ״אני מתכבד להזמין את מי שהיה הראשון שהבין את גודל הארוע, רתם את כל הגורמים בארץ ובעולם לסייע בכיבוי השרפה, ומאז דואג בלא ליאות למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. כבוד ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו״. לאחר מכן הוזמנה אמו של הכבאי הצעיר אלעד ריבן ז״ל לשאת דברים. בטקסט המקורי נכתב: ״אני מתכבד להזמין את אמו של הכבאי אלעד ריבן ז״ל שעל שמו נקראת טייסת הכיבוי״. בטקס המשוכתב אותו הקריא המנחה נוספו המילים: ״את הקמת הטייסת יזם ראה״מ בנימין נתניהו״. לאחר מכן כאשר הזכיר המנחה את האנדרטה, שוב ציין כי היא הוקמה ואושרה ״ביוזמתה של הממשלה והעומד בראשה בנימין נתניהו״. התקשורת לקחה כאמור את שלושת הקטעים הללו וחיברה אותם, וכך יצאו הדברים מכלל פרופורציה.
מגלגלים אחריות מי עומד מאחורי שכתוב דברי הקריינות שנאמרו במהלך הטקס?
אם הארוע היה עובר, ללא שהתקשורת היתה שמה לב לרצף השבחים, לבטח היו נוטלים דוברים בלשכה את הקרדיט לעצמם, בשזירת השבחים לנתניהו. אולם לאחר הביקורת הקשה שנמתחה עליהם, ולאחר שגם נתניהו עצמו לא אהב את הדברים, איש לא הודה כי הוא זה שזר את הדברים בטקסט. הכישלון כידוע הוא יתום... מה שברור הוא שנתניהו עצמו, שמקפיד לכתוב את רוב נאומיו לבדו, לא כתב את דברי השבח. אין זה סגנונו, והוא גם מכיר ויודע בדיוק מה מחפשת התקשורת, ולא היה נופל לכזה בור. כמי שעקב מקרוב אחר התנהלותו במהלך השריפה לפני שנה בחיפה, הישר מתוך החפ״ק שהוקם באוניברסיטת חיפה מול הלהבות, ניתן לומר כי הוא אכן פעל והפעיל את הכוחות בצורה הטובה ביותר. אפילו מתנגדיו נאלצו להודות כי דרך פעולתו היתה מרשימה. נתניהו זיהה אז את גודל האסון, הרים טלפונים, היה מרבית הזמן בחמ״ל, קיבל דיווחים, הנחית פקודות, הת ראיין והסביר במיקרופונים ומול המצלמות, טס מעל האש כשהיה צריך, ועשה כל מה שנדרש ממנהיג לעשות בעת ארוע אסון המוני. התקשורת ללא יוצא מהכלל, קשרה לו אז זרי שבחים והיללה אותו על תושייתו. דווקא משום כך, הוא לא היה נופל לידיה בקשירת כתרים אישיים לעצמו. ואכן מיד בסיום הטקס, אמר נתניהו לאנשיו כי הניסוח לא היה תקין, ואם היה יודע על כך מראש, היה מנסח את הדברים אחרת. מקורביו הוסיפו ואמרו כי נתניהו ממש זעם ואפילו השתמש במילים: ״אתם השתגעתם״? לדבריהם, התקלה הזו יכולה היתה להמנע, אם גורמים מקצועיים היו בודקים מראש את הנוסח. ״המבוכה הזו לא היתה צריכה להתרחש בכלל״, אמרו. עם זאת בלשכה מסרבים כאמור לומר, מי הגורם שהיה אחראי לשיפוץ קטעי הקריינות של המנחה, שהועברו ללשכה מהמשרד לביטחון פנים כמה ימים לפני הטקס. כל שאמרו היה, כי הדברים שאמר המנחה הינם נכונים. ״אכן ראה״מ היה הראשון שזיהה את גודל האסון, הביא מטוסי כיבוי מ18 מדינות, ויזם הקמת טייסת כיבוי כחול לבן שכיבתה בשנה האחרונה 150 שריפות״. עם זאת הודו בלשכה כי לא כל דבר נכון, צריך לומר בפומבי, ולבטח צריך לדעת היכן לומר ובאיזה עיתוי. אין גם להוציא מכלל אפשרות, כי שיכתוב דברי הקריינות נעשה על ידי גורם זוטר, שעשה את הדברים על דעת עצמו. הפוליטיקאים שהבינו את פוטנציאל הנזק שנגרם (סוף סוף) לנתניהו, עטו על הנושא כמוצאי שלל רב ועשו ממנו מטעמים. בקטע הבא.
"שמש העמים" מדוע הצטער כבל על כל הביקורת שמתח עד כה על נתניהו?
בכנסת מיהרו להגיב בלעג ובלגלוג על דברי השבח שהורעפו על נתניהו. הח״כים לא חסכו בציניות, ונראה כי הקטעים הללו ילוו אותם עוד זמן רב. לא בכל יום הם יכולים לראות מעידות שכאלו מצד אנשי נתניהו והם ינצלו את העניין עד תום. הראשון שרץ למיקרופון וניצל עד תום את נוהל ״נאום בן הדקה״ המונהג בכנסת, היה איתן כבל, פוליטיקאי מושחז שיודע היטב את מלאכתו. כבל לא נתן לארוע לעבור על ידו וקרא מתוך הכתב נאום ציני, שאפילו יו״ר הכנסת, לא הפסיקו (גם הוא נהנה), ונתן לו לחרוג מעבר לזמן המותר. הנה נאומו הציני של כבל (עם קיצורים מתבקשים). ״אני עומד כאן לפניכם, בחיל ורעדה. אוחזת בי התרגשות רבה ואם יורשה לי גם צמרמורת קלה. אתמול, בטקס האזכרה לקורבנות האסון בשריפת הכרמל, כששמעתי את הסופרלטיבים האדירים, דברי השבח וההלל המדהימים, שנאמרו על ראש הממשלה, נפקחו אזני ואורו עיני, לפתע פתאום הבנתי שכל אשר אמרתי עד היום בגנותו של ראש הממשלה הינם דברי שטות והבל״. ״אדוני ראש הממשלה אני מתנצל בפניך. סלח לי, מחל לי... בהמשך לכך, חשוב לי להוסיף על הדברים שנאמרו אתמול ולומר לך, אדוני הרם, הבנתי שאין כמוך, אתה גדול, אתה גיבור, אתה מדהים.״ אתה חוזה המדינה... אתה מקים המדינה, אתה שמש העמים. אוהבים אותך ראש ממשלתנו, אוהבים אותך ראש ממשלתנו, אוהבים אותך ראש ממשלתנו״. גם ח״כ אריה אלדד מהאיחוד הלאומי, היה ציני בנאומו והתייחס לעניין כשהוא מנצל את ימי החנוכה לא רוע. ״מרד המכבים ביוונים ארוע לפני יותר מ2,200 שנה, ופרץ כזכור בהרי בנימין, הקרויים על שמו של ראה״מ שלנו, מר בנימין נתניהו״.. לאחר מכן רמז על הנפילה שהיתה לנתניהו, בעת שדיבר בעבר על הבריטים - ״כלניות״ שהיו בירושלים, ולאחר מכן התברר כי באותה עת טרם נולד. ״כבר בנעוריו, כשהתעמת נתניהו עם ׳הכלניות׳ הבריטיות ברחובות ירו שלים הכבושה, הצליח ראש ממשלתנו, מר בנימין נתניהו, להפיל ׳כלניות׳ חצופות במיוחד שהסתובבו בבירתנו״.. ואי אפשר לסיים בלי קריקטורה שהופיע למחרת הארוע באחד מכלי התקשורת, בה נראה מבקר המדינה מעביר לידי אחד מפקידיו את הדו״ח שלו במעטפה ממנה עולה עשן. ״תמסור את זה, לזה שהיה הראשון שהבין את גודל האירוע״. לך תסביר...
כיצד התייחס הרופא הראשי בביה״ח בפיליפינים לחנוכה?
זה קרה לפני ארבע שנים בדיוק. במשך חודש שלם נאלצנו לשהות במאנילה בירת הפיליפינים, לצורך ליווי בן משפחה קרוב, שנזקק להשתלת כליה. לבית חולים הפרטי ״פולימידיק״, הגיעו באותה עת חולים מכל העולם, שנזקקו גם הם להשתלות כליה. קומה שלמה הוקצתה לצורך כך, והיו בה ישראלים לא מעטים. היה זה לפני שהשלטונות בפיליפינים החליטו לאסור סחר בתרומות איברים. באותה עת הדבר הותר על פי חוק, והכניס למדינה הזו ממון רב מהחולים שהגיעו כאמור מכל העולם. ואכן מידי יום נערכו במקום השתלות, בעקבות תרו מות של תושבים פיליפינים, שקיבלו עבור כך כסף מלא. כך או אחרת, בן המשפחה הקרוב, לא הצליח בסופו של דבר למצוא תורם מתאים, בשל אי התאמה בסוג הדם, ונאלצנו לחזור ארצה לאחר חודש של המתנה, שהיתה רצופה באכזבה קשה. עוד קודם, הגענו לפיליפינים בסוף חודש מרחשון. על פי כל הציפיות היינו אמורים לסיים את התהליך תוך שבועיים שלושה ולהיות בחנוכה כבר בבית. ליתר ביטחון, הכנסנו למזוודה כמה חבילות נרות, שמא ניתקע במזרח הרחוק גם בימי החנוכה. כך בדיוק היה. תורם בא, תורם הלך, וסוג הדם לא תאם. הרופאים במקום המליצו שנשאר הלאה, וחנוכה כבר היה בפתח. נאלצנו לשמוע בקולם, וכך יצא לנו להדליק ראשונים את הנר הראשון של חנוכה, כמו גם בכל ערב (השעון במזרח הרחוק מקדים את השעון הישראלי ואת כל העולם). וכל הסיפור הזה מגיע, כדי לספר את מה שארע לנו בעת ההדלקה. בבתי החולים אסור להדליק נרות בחדרים מטעמי בטיחות וכדי לא להפריע לחולים אחרים. אולם אנו שהינו בחדר פרטי, ולא חשבנו שתיווצר בעיה אם נדליק נרות על החלון המשקיף לעבר הרחוב בככר במאנילה. וכך הדלקנו ביום הראשון שני נרות, אחד בכל חלון (פלוס נרות השמש). אתרע מזלנו ובדיוק באותו יום, הגיע למקום הרופא הראשי, שהוא גם מנהל בית החולים. לפשר שאלתו, מדוע אנו מדליקים נרות בחדר, הסברנו לו (באנגלית) על חנוכה והבטחנו שלא נעזוב את החדר, כל עוד הנרות דולקים, ולאחר חצי שעה נכבה אותם. הרופא נענע בראשו, וניכר היה כי הסכים באי רצון בולט. וכך עשינו יום אחרי יום - שמונה ימים. ואז הגיע היום השמיני. בכל חלון הדלקנו שמונה נרות, ובתוספת נרות השמש, הוצף החדר באור זוהר. והנה דווקא באותו ערב, שוב הגיע הרופא הראשי - מנהל בית החולים, שלא ביקר במקום מאז היום הראשון של חנוכה. כאשר ראה את הנרות בחלון, הזעיפו פניו. ״ידעתי שאסור היה לתת לכם להדליק נרות לפני שבוע״, אמר בכעס. ״התחלתם עם נר אחד ועכשיו יש כאן מדורה שלמה״... למרות מצבנו והגלות בניכר בימי החנוכה, לא יכולנו לכבוש את צחוקנו. נזכרנו כמובן בסיפור המפורסם על הסוכה, בה נדרשו מקימיה לפרקה תוך שבעה ימים. הפעם יש לנו סיפור דומה עם שמונה נרות. הרופא לא הבין מדוע אנו צוחקים, והסברנו לו, שזה היום האחרון ומחר אין עוד נרות. מיד אחר כך אמרנו זה לזה בעברית: ״רק שלא נצטרך לחזור לכאן בל״ג בעומר״..
סיכול ממוקד דרכו של ריבלין לנשיאות המדינה נתקלת בהצעת החוק של סולודקין.
סוד גלוי הוא שיו״ר הכנסת, ראובן ריבלין, רואה עצמו מועמד ראוי ורציני לתפקיד נשיא המדינה הבא. די לשמוע את נאומיו בארועים וטקסים ממלכתיים, כדי להבין עד כמה הוא חושק בתפקיד. בפעם הקודמת התמודד מול פרס, וכאשר הבין שאין לו סיכוי, הסיר את מועמדותו (עם דמעות) בסיבוב השני. הפעם אין לו כל כוונה לוותר. אולם חה״כ סולודקין מקדימה מנסה למנוע זאת ממנו, באמצעות חוק צינון, ויש המלחשים בכנסת, כי הדבר נועד לשרת את חברתה לסיעה, דליה איציק, יו״רית הכנסת בעבר, הרואה עצמה מועמדת לתפקיד הנשיאה הראשונה של מדינת ישראל. מדובר בחוק צינון אישי, שיכול בקלות להיקרא ״חוק ריבלין״, בדיוק כמו ״חוק גרוניס״, שנועד לאפשר לשופט אשר גרוניס, להיות נשיא בית המשפט העליון הבא, או כמו ״חוק מופז״ בעבר, שנועד לאפשר לו לפרוש עם שליש מסיעת קדימה, ועוד שורה של חוקים אישיים, שהגם שלא נקראים מפורשות על שם האישים, הרי שהם נוגעים להם ישירות (״חוק לפיד״, ״חוק דרעי״), ובגללם נחקקו חוקים כאלו ואחרים. סולודקין מנמקת את הצעתה בכך, שהיו״ר נמצא בעת כהונתו בקשר רצוף עם הח״כים ולכן הצבעתם בבחירות, כשהיו״ר הוא אחד המועמדים, אינה ניטרלית ולא אמיתית. סיבה זו זוכה לביקורת פוליטית, כיון שכל שר או ח״כ אחר, שיגישו מועמדות לנשיא המדינה, יתקלו בשיקולים פוליטיים של הח״כים, המכירים אותם שנים ארוכות. ראוי היה לפי הצעתה, למנוע מכל איש פוליטי את ההתמודדות. אם בכל זאת רוצה סולודקין להיות אפקטיבית בהצעתה, עליה לחוקק חוק שימנע מהח״כים את הבחירה ולהעבירו לגוף בוחר גדול יותר, שיורכב מנציגי ציבור. לחילופין עדיף היה לבטל בכלל את מוסד הנשיאות, שאינו תורם דבר. להפך. כך יחסך הרבה כסף למדינה. הרבה כסף והרבה בושות. מי שלבטח הפסיד את הסיכוי להיבחר לנשיא, הוא בנימין בן אליעזר ממפלגת העבודה. בעבר הוזכר שמו כמועמד אפשרי לתפקיד. אולם לאחר התבטאותו (הלא ממלכתית) בשבוע שעבר, כי היה על החיילים בחטיבת אפרים, לירות כדי להרוג את המתפרעים היהודים שנכנסו לבסיס, אין כל סיכוי שיוכל להיבחר. שמות נוספים שהוזכרו כמועמדים בעבר הם השרים לשעבר דוד לוי ונתן שרנסקי. ללוי יש מעמד בקרב הלי כודניקים, ולשרנסקי בקרב הרוסים. ולמרות הכל, קיימת גם אפשרות, שישונה החוק בכנסת ויאפשר לנשיא המדינה הנוכחי, שמעון פרס לרוץ לקדנציה נוספת. שם החוק יהיה כמובן: ״חוק פרס״...
מיפקדת איראן מפקדת העומק: מה רומז הצבא עם הקמת המפקדה החדשה?
גיזרת פיקוד חדשה מצטרף לרשימת הפיקודים של הצבא. ״מפקדת העומק״. יש המכנים אותה ״מיפקדת איראן״ ואת העומד בראשה שי אביטל, כ״אלוף פיקוד איראן״. תפקיד המפקדה החדשה, שחסרונה הורגש מאד במלחמת לבנון השנייה, יהיה לזהות הזדמנויות לפגוע באויב הרחק מגבולות מדינת ישראל. הטלטלה בעולם הערבי, וחיזוק הכוחות הקיצונים האיסלאמים, רק חיזקה את הצורך הזה. השאלה היא האם הצבא מבקש לרמוז בפומבי, כי הוא מתכנן מבצעים ארוכי טווח, למי בדיוק הרמז נועד, ומה תהיה השפעתו? הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, תופעל היחידה למשימות לטווחים ארוכים, בין היתר בכל הקשור לאיראן ולהברחת אמצעי הלחימה ממנה ללבנון ולרצועת עזה. אין מדובר בהחלטה של שליפה. בצבא בחנו זה תקופה ארוכה את הצורך בהקמת מפקדה מיוחדת, שתפקידה יהיה לרכז את נושא ייזום, תכנון וביצוע מבצעים מיוחדים לטווחים ארוכים, תוך הפעלה במקביל של מספר זרועות, יבשה, אוויר וים, וכן הפעלת כוחות מיוחדים בתיאום עם קהיליית המודיעין. מי שבפועל עוסק בכל העניין האיראני הוא המוסד, עליו הוטלה משימת הובלת הטיפול באיום הגרעיני כבר בעשור הקודם. לצד המוסד יש את חיה״א, שיופעל בעת הצורך, אם יוחלט לתקוף את מתקני הגרעין. תפקיד המפקדה החדשה יהיה לסייע בהפעלת כוחות נוספים. על הקמת המפקדה הזו, המליץ צוות בראשותו של האלוף גדי איזנקוט. הצוות מצא כי כבר ב82 הוחלט על מפקדת עומק מטכ״לית. אולם מלחמת לבנון הראשונה הביאה לדחיית ישום ההחלטה. בינתים טיפלה בעניין ה״משמ״מ״ - מפקדת שליטה מטכ״לית במבצעים מיוחדים, שנבלעה בפיקוד צפון. מי שבפועל הופקד על מבצעים משולבים בעומק האויב, היה חיל האוויר. אולם התחושה בצבא היתה כבר במלחמת לבנון הראשונה, כי מחמיצים הזדמנות לבצע איגופים עמוקים שיפתיעו את האויב. תחושה זו גברה במלחמת לבנון השנייה, כאשר תוך כדי המלחמה, הבחינו המפקדים, עד כמה חסרות פעולות בעומק השטח, במטרה להוציא את החיזבאללה משיווי משקלו ולהפתיעו. תוך כדי המלחמה, הקים הרמטכ״ל דאז, דן חלוץ, מפקדה למבצעים מיוחדים, בראשה העמיד את טל רוסו, איש היחידות המיוחדות, המכהן כיום כאלוף פיקוד דרום. רוסו אכן יזם והוציא לפועל כמה מבצעים מיוחדים בעורף האויב, אך לא היו אלה מבצעים בהיקף גדול. הפיתרון שהומלץ, הוא להקים מפקדה קטנה יחסית ובה צוות של כמאה איש, שחלק ממנו משרת ממילא במשמ״מ. המפקדה תהיה כפופה לרמטכ״ל, אולם היא תקבע את האסטרטגיה הישירה לפעילות בעומק, ותפעיל את הכוחות לצורך כך. המפקדה החדשה לא תהיה אחראית על ״בניין הכוח״, ולא יהיו תחתיה יחידות מבצעיות, אבל היא תפעיל כאמור את היחידות השונות במבצעים ארוכי הטווח. את הביקורת על המהלך בקטע הבא. |