יום שישי. השבוע שהיה כאן כאילו היה ואני לא הייתי פה. לאחרונה הפכתי לחבר בארגון האנשים שבין עבודות. מוספי הדרושים של סוף השבוע הם חגיגה לעיניים של כל מובטל, סליחה – דורש עבודה. ביציאה מהדירה, מבט חטוף אל תיבת הדואר והעיתון המקומי. במחשבה ראשונה היד כבר מוכנה להעיף אותו לפח הקרוב, אבל מי יודע, אולי גם שם יהיו גדולות ונצורות( או קטנות, או משהו). העיתון נשאר. אני יוצא.

אני נזכר שהמקרר שלי שומם וחסרים בו כמה דברים פעוטי ערך כמו: חלב, ביצים, גבינות ואי אילו אבות מזון ונכנס לסופר. כאן זו ארץ ההפתעות. אף פעם אין פה רגע דל, תמיד יש משהו שקורה בקופה: וויכוחים, הנייר שנגמר בדיוק כשבאים לשלם את החשבון, מבצעים שמצריכים אישור של הקופה הראשית. אחרי כמה סיבובים ופיתולים אני חוזר לדירה מצויד בכל טוב ועיתונים ומתחיל לדפדף.

מכירות, מכירות, שיווק, אבטחה, שוב מכירות, שירות לקוחות וכולם שכבודם במקומם מונח מבטיחים דינאמיות, בונוסים, תנאים למתאימים ועוד תופינים. (אה ושכחתי את האופציות לקידום). בכל מקרה לא מה שאני מחפש, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה ושולחים קורות חיים. בראש צצה שוב מודעת הדרושים מחנות הצילום שראיתי אתמול בקניון והמנהל שלא היה ("אבל תבוא מחר"). אני מגיע. הוא שוב לא כאן. "תבוא עוד חצי שעה".

חצי שעה, מה אפשר לעשות? יום שישי. הקניון עמוס במבקרים וקונים. יש את החברים בחברה להגנת הטבע: הם ככה עוברים לאט, בלי יותר מדי להחליט מה הם רוצים. יש את הזאטוטים שמושכים את אבא/אימא בעוד אלה הולכים עם עין אחת על הילד והשנייה לכל עבר. יש את בודקי האיכות: טועמים מכל מה שיש. יש את אלה שחברות האשראי היו תולות לכבודם שלט ברכה. יש את הזוגות: היא הולכת ומדברת והוא מקשיב(או עושה את עצמו בצורה מאוד משכנעת).