הגחתי מהמנהרה באלנבי פינת קינג ג'ורג', ומטבע הדברים חיפשתי אחר אחד מאותם שוטרי מקוף חביבים הידועים בכינוי "בובי'ס", כפי שלמדתי מספריה של אגתה כריסטי , אותם קראתי בילדותי לאור פנסי הרחוב. בתוך זמן קצר הבחנתי בברנש חבוש כובע מצחייה מהודר, ומדים אפורים, ובידיו פנקס בו רשם בכובד ראש את מספר הרישוי של דודג' D-400 מודל 1960,והייתי בטוחה כי נתקלתי באחד כזה.
הבובי החביב היה שקוע ברישומיו, והיות והנחתי כי מדובר בחקירה מסועפת של שוד רכבי אספנות, המתנתי בסבלנות עד שסיים לרשום את מספר הטלפון שלו ופרטיו, והדביק אותם שמשת המכונה העתיקה, כנראה בתקווה שבעליה ישוב אליו עם פרטים חדשים. אולם, כאשר התקרבתי, מצחצחת את האנגלית בפי עד שהבריקה כלהבה של סכין קצבים, ובמבטא אוקספורדי מושלם, חייכתי "אקסקיוז מי סיר..", יצא לפתע בעל הרכב מחנות סמוכה, תלש את הפתק מעל השמשה, ונכנס לריב קולני עם בעל המצחייה.

דפדפתי במהירות במהדורת מילון אוקספורד לניגשים לבגרות תשמ"ס, בו הצטיידתי מבעוד מועד, אך לא עלה בידי למצוא ולו מילה אחת מאלו שהתעופפו בין הצדדים הניצים, אשר סביבם התגודדה כעת חבורת סקרנים שנטלה חלק פעיל בהמולה. דווקא שיחון רוסי עברי אותו רכשתי בחנות יד שנייה תמורת מקדחה הידראולית יד שלישית במצב טוב, פתר את התעלומה. מיד הבנתי, שהגורל זימן לי הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, למכור ל"טשקנט ניוז" טור שבועי על רשמי מסעותיי בארץ הקודש, וללא דיחוי ניגשתי לממש אותה.

בקפה האינטרנט הראשון בו נתקלתי, גלשתי לאתר העיתון, ולחרדתי גיליתי כי בעמוד השער מתנוסס דיוקני, וכי הוכרז פרס בגובה 10,000 סום על ראשי. להפתעתי, לצד תמונתי התנוססה תמונת פורטרט של גליסלם בצעירותו. הסתבר לי כי פרקליטי היה פחות חדל אישים משסברתי, ושמיום בריחתי הגן עלי בחירוף נפש בבתי המשפט , בכלי התקשורת, ואפילו בבית הדין המשמעתי למוזגות אוזבקיות, תוך שהוא מבטיח כי בקרוב תוצגנה ראיות חותכות לחפותי המוחלטת. הוא גם נשבע בכל היקר לו , (שלא היה שווה הרבה אם נודה על האמת), שאסגיר את עצמי , ולצורך כך ניהל מו"מ קשוח עם רשויות התביעה בציירו ציור כה מכמיר של סיפור חיי עד שאני עצמי מחיתי דמעה.

החשיכה ירדה על העיר העברית הראשונה, ואני הזמנתי שווארמה בלאפה בנחלת בנימין ובהיתי במסך הטלוויזיה. אינני נוטה להגזים, אך באותו רגע נעתקה נשימתי, עד כדי כך שבסערת הרגשות שפקדה אותי ביקשתי שישימו לי גם חריף וגם עמבה, מה שעתיד היה לחרב את כל המנה.

"חי נפשי. קרינגטון חי!" מלמלתי לעצמי, ובאצבעות רועדות חייגתי לנייד של גליסלם , שהוא נתן לי רק למקרים דחופים ובהולים ביותר.