אין דבר שהישראלים אוהבים יותר מאשר להוסיף מילים חדשות למילון היומיומי שלהם. לפני מספר חודשים הייתה זו המילה ליבה. ליבת הכור, ליבת האומה, ליבת המשפחה, ליבת המחאה.
- "מאמי את הליבה שלי" - "לא מאמי אתה הליבה שלי!"
לאחר מכן צצה המילה הכלה. לשכת ראש הממשלה תכיל את המשבר, המדינה תכיל את הסכסוך, האוצר יכיל את הרופאים המתמחים, הפריים טיים יכיל נשים מעושרות וכולנו נכיל חייל חטוף. וכך אנו חיים תחת כיפת ברזל המכילה את כולנו.
לעיתים נדמה לי שנכיל עד שנכלה.
וכעת זו המילה הדרה. הדתיים מדירים נשים, הצבא מדיר זמרות, המתנחלים מדירים את הקיצוניים ואפילו אוטובוסים של אגד מדירים חלק מן הנוסעים. לאחר שהכלנו את הכול כעת אנו מדירים את הכול. יש עומס יתר. ליבת הכור קורסת.
ומה בליבה שלי? בליבה שלי מכונן לו הדיכאון. ולעיתים לא ברור לי מה יקרה קודם, האם אני אכיל את הדיכאון או שמא הדיכאון יכלה אותי.
אנשים רבים מדירים את הדיכאוניים. המדירים אינם ממהרים להכיר בפגיעות שלנו בפני תחלואות החיים ומעדיפים לחיות תחת כיפת הברזל האופטימית. וישנם גם אלו המכילים את הדיכאוניים. המכילים נמשכים אל המרה השחורה ורק סקרנותם גוברת על אהבתם. הם רוצים לטפל ולסייע ולהבין ואולי אף להידבק גם כן במחלה אשר כולאת באותה מידה שבה היא משחררת. משחררת מן הצורך לתפקד, להתמודד, לקום, לעבוד ולעשות.
ישנה איזו רומנטיקה לדיכאון, המחשבה שמיד עם המחלה באה גם התובנה והתבונה ויותר מכל היצירה. לגעת בדיכאון כדי לגעת בטולסטוי.
אנשים רבים נמשכים אל הדיכאון שלי שכן מיד עם הגעתו הוא ניכר על פני. גופי נובל, קולי נעלם ורגליי נגררות. קריסת מערכות. ואז נשמעת צפירת המלחמה והכוחות האופטימיים נאספים כולם כדי להרים אותי חזרה על רגליי. ואני כמו מתאגרף שהחיים נתנו לו נוק אאוט והם כמו מאמנים שפורצים לזירה כדי להפסיק את הקרב בשיאו והדיכאון הוא כמו השור הזועם של דה נירו.
אנשים שואפים להבין את הדיכאון שלי. ישנם אלו שדורשים להבין את המנגנון של הדיכאון ולהוכיח שיש טריגר בבסיס המרה השחורה. שהרי אם יש מנגנון ניתן לתקנו. כמו שעון שנעצר כך החיים וכל שאנו זקוקים לו זה שען, בעל מקצוע שיניע מחדש את מחוגי הזמן.
ישנם אלו השואלים שאלות. שאלות כגון מה הטעם של הטיפה המרה? האם זה כמו אספרסו? או כמו גינס? ושאלותיהם כמו חצים שנורים פנימה ורק מגרים עוד יותר את ליבת הדיכאון. לא משום שאסור לשאול שאלות, אלא משום שאין לי את התשובות.
ככותב, שאלות הסקרנים קשות עוד יותר שכן אין לי הכישרון והמילים כדי לתאר את מה שמכונן בליבה שלי. אוצר המילים שלי דל מדי, הכלים שעומדים לרשותי מעטים מדי והחששות שלי רבים מדי. החשש שעצם ההתעסקות בדיכאון תזמן אותו שוב לחיי.
לצערי, אני יכול להתייחס לדיכאון רק במובן של רדיוס, של צורה גיאומטרית תמימה. בימים הטובים רדיוס החיים שלי כולל את העולם כולו. עולם התוכן, עולם המוסיקה ועולם הקולנוע. בימים הטובים אני מזנק כמו אתלט ממחשבה למחשבה ומנושא לנושא. ואז ענן אפור צובע את השמיים והרדיוס מצטמצם כך שהוא מכיל רק את עירי, ואז את שכונתי, ואז את ביתי ואז את מיטתי. אלא שהגיאומטריה עוסקת בצורות ואני עוסק במילים. ואין לי המילים או הכלים או התעוזה כדי לעסוק בדיכאון.
יש השואלים אם אני חושב שהדיכאון ישוב לבקרני. כאילו שהוא ידיד או חבר וותיק ששב מחו"ל וידיו עמוסות מתנות. אך אני חש כאילו זהו פטיש שעומד להכות בי בכל רגע . לכן כל שאני מנסה זה להדיר את הדיכאון מתוכי ולצעוק "דיבוק צא". אלא שהוא תמיד נוכח, תמיד כלוא בתוך הבטן הרכה כמו גידול שלעיתים גדל ולעיתים קטן.
ואני יודע שהוא ישוב וידיו ריקות ממתנות. אינני מדמיין את הפטיש, הוא באמת שם. בקרוב ענן אפור יופיע ורדיוס החיים שוב יצטמצם והעולם ידיר אותי והדיכאון יכיל אותי. ניתן רק להתנחם בידיעה שהחברים שוב יפרצו אל הזירה ויושיטו את ידם. אבל רק עד לסיבוב הבא. והשור של דה נירו עוד יזעם.
פעם הרופא אמר שזו הפרעה וכיום הוא אומר שזו מחלה. ומה עדיף, להיות חולה או מופרע? אולי חולה, שכן החולה חי עם מחלתו בניגוד למופרע שמתכחש למחלתו. ואם אכיר בדיכאון אולי אוכל גם להכיל אותו ולא להיפך. והכלת המחלה ולא הדרתה היא שתזין את הליבה, היא שתהווה מוקד לכוח וליצירה. לפיכך עלי להתגאות בדיכאון שלי וכפי שעשיתי בעבר להתמכר שוב לטיפה המרה. לעטוף עצמי שמיכה הרומנטית ולצעוד ללא מורא אל המקלדת ולבורא אוצר מילים חדש שיאפשר לי לתאר את אשר עובר עלי.
ואולי לא. אולי אמשיך לשאוף לחבור אל אלו החיים תחת כיפת הברזל האופטימית.
אילן מנור
באנגלית אני כאן www.thetelavivpost.com |