לא בכל תיק שמגיע למשרד אני מעורב, לעיתים אני רק בוחן את התיק בהגעתו ומנחה כיצד יש לפעול ולעיתים, איני נוגע בתיק כלל, אלא קורא את דו"ח החקירה רק בסוף. לא פעם שותפי הוא שמתעסק בתיקים ומעבירם לחוקרים בעוד אני נמצא בשטח.

יום אחד בעודי יושב במשרד וקורא חומר לחקירה שאמור הייתי לבצע למחרת, נכנס אבי שותפי והניח בטפיחה עזה תיק על השולחן, זה בשבילך, שניים מהחוקרים כבר ניסו לטפל בתיק הזה ולא צלחו. שוב תיק של ערבי, שאלתי. כן ענה ולא סתם ת.ד. בתוך מחנה הפליטים ג'ברין (הידוע כעזה הקטנה)  בבית לחם. גם איברהים וגם סעיד כשלו בתיק. של מי התיק שאלתי, חוכך בדעתי אם לא פשוט להיפטר ממנו ולהשיבו. של חברך עו"ד ש. את סינון השיט שיצא מפי אבי שמע היטב. מהתיק הזה לא אוכל להיפטר. אבי פנה לצאת מחדרי כששאלתי אותו, על מה התערבתם? התערבנו, הסתובב אלי בתמיהה לא התערבנו על כלום. חייכתי חיוך עקום ואבי משהבין שנתפס אמר, התערבנו כמה זמן ייקח לך לפצח את התיק. ומה ההימורים שאלתי, בין שבועיים וחצי לבכלל לא, חייך. אני יודע מי הימר על בכלל לא, אמרתי ואבי יצא מן מחדר.

סיימתי לקרוא את התיק שבו עסקתי ולאחר שפיניתי את השולחן מדברים דחופים נתפניתי לעיין בתיק שנזרק על שולחני. הסיפור היה לכאורה פשוט, הנפגע, גבר כבן 35, נדרס ע"י רכב מקומי שהיה מבוטח בחברת ביטוח ישראלית וכתוצאה מפגיעת הרכב נקטעה רגלו. הנהג, תושב מחנה הפליטים דהיישה, לכאורה בין השניים לא קיים שום קשר משפחתי.  היה ברור לי שאין ברירה ואצטרך להיכנס לאזור בית לחם, דבר שהוא בעייתי מאחר ומדובר בשטח רשות פלסטינית שהכניסה אליו נאסרה. בוא ביום הרמתי טלפון לאחד מאנשי באזור בית לחם, אבו היימן שמו והודעתי לו כי בכוונתי להגיע למחרת בבוקר לאזור וכי ייפגש עימי בנקודת המפגש הקבועה כל מנת להעבירני לתוך השטח. כמו כן ביקשתי ממנו כי יצא וירחרח בשטח אודות השניים והאירוע הנטען. בעודי עובר על התיק צדה את עיני בעיה. הנפגע עבר את כל הטיפולים בביה"ח בבית לחם. הדבר לא התאים לאופי הפציעה. ביה"ח המדובר הינו בית חולים קטן שאינו ערוך להתמודד עם פציעה בסדר גודל של קטיעה. פציעות מן הסוג הזה מועברות בד"כ ישירות לטיפול בבתי החולים הערביים הגדולים שבמזרח ירושלים, או לחילופין לבתי החולים הישראלים.

למחרת בבוקר, פגשתי את אבו היימן בנקודת המפגש הרגילה שלנו, שם הותרתי את רכבי ואף הסוויתי עצמי למקומי. את מכשיר הטלפון שלי ומסמכי הותרתי ברכב החונה וכך שמנו פעמינו ראשית לדהיישה. אבו היימן שאיתר עוד יום קודם את בתי הנחקרים, הובילני דרך הסמטאות הצדדיות ישר לבית. אכן במקום פגשתי בנהג ואף חקרתי אותו, על פניו נראה היה הסיפור תקין לחלוטין, אולם תחושת הבטן אמרה כי יש כאן יותר. לא הצלחתי לשים את ידי על הנקודה. אותה תחושה חזרה אצלי גם בחקירת הנפגע ובחקירות שערכתי באזור מגוריו. סיימתי את יום החקירה ואבו היימן הוציאני חזרה לרכבי. נפרדנו תוך שאני מורה לאבו היימן להעמיק את החפירות באזור מגורי הנהג והנפגע.

בעודני פותח את המכשיר הנייד שלי שהיה סגור כל היום. החל זה מצלצל בטירוף ממספר חסום. מיד כשעניתי, נפתח עלי מבול של הטחות שהחל בבן אלף ...... ונמשך משך כחמש דקות, משנרגע הקול וירד לטונים סבירים, זיהיתי כי מדובר ביואב חברי, אשר שירת כקצין ביחידת המילואים שלי. אתה אידיוט אמר לי, כמה פעמים הוזהרת שלא להיכנס לשטחים. יש לך  מושג כמה חמים עליך שם. הרי אתה איש מקצוע מה עובר לך בראש. חייכתי לעצמי ואמרתי, מסתבר שמקורות המידע שלך בשטח עדיין טובים מאוד בעיקר אם הצליחו לזהות אותי ולעדכן אותך כ"כ מהר. אז סיפרתי ליואב את סיפור התיק ואת סיפור ההתערבות והודיתי בפניו כי איני מסוגל לסכון למחשבה שהנבלות הצעירים כפי שכיניתי את חוקרי מתערבים עלי. יואב צחק כהוגן על האגו המסריח שלי כדבריו, ואמר שינסה לסייע לי. הוא הבטיח כי יפעיל את מקורותיו בעניין וישוב אלי תוך ימים ספורים עם תשובות.

אכן לא לקח זמן רב, ותוך יומיים יואב חזר אלי. תשמע אמר, הסיפור פנטסטי אין תאונה ואין כלום, הבחור שלך בכלל לא נפגע בשטחים. אז, שאלתי, זוכר את תאונת הרכבת הגדולה בקהיר לפני שנתיים, כן אמרתי, אז זהו ענה יואב שם הוא נפגע. יש לך עוד פרטים שאוכל להיאחז בהם שאלתי, לא ענה ואיני יודע גם היכן טופל. תצטרך לצאת לקהיר.  מיד יצרתי קשר עם ידידי  העו"ד שטיפל בתיק, עדכנתי אותו אודות ממצאי וביקשתי אישור לצאת לקהיר להמשך החקירה. ידידי אישר זאת ובו ביום יצאתי לקהיר. במשרד הודעתי שאני יוצא למס' ימי חופש בעניין אישי. מה קרה סנט בי אבי אינך רוצה להיות כאן בוש ונכלם על שנולד תיק החקירה שלא הצלחת לפצחו. חייכתי ואמרתי ברור אוי לבושה. בו ביום בשעות הערב נחתתי בקהיר. למחרת יצאתי לאתר את מקום התאונה. בדיקה העלתה כי באזור התאונה מצויים שני בתי חולים. בשיחה קצרה עם פקידה בחברת הרכבות המצרית, קיבלתי אישור לכך שפצועי התאונה אכן פונו לאותם שני בתי חולים. שעה מאוחר יותר התייצבתי במשרדי חברת הרכבות המצרית והצגתי עצמי כעיתונאי בריטי הכותב כתבה  אודות תאונת הרכבת, הנפגעים בה ותהליך שיקומם. פקידה נחמדה נאותה לסייע לעיתונאי הזר וכעבור שעתיים היו בידי רשימת הנפגעים בתאונה וכתובותיהם. הפלא ופלא שמו של התובע ממחנה ג'ברין בבית לחם, פלסטין, הופיע אף הוא ברשימה בצירוף ביה"ח בו אושפז.  לצערי לא פורטו ברשימה סוגי הפציעות וחומרתם, עדיין היה עלי להוכיח כי הקטיעה מקורה בתאונה זו.

למחרת, התייצבתי בביה"ח, תוך שאני מציג עצמי באותו סיפור כיסוי. למזלי במצרים, טרם למדו את מהות הסודיות הרפואית ואף כי מודעים לה אין מקפידים עליה. לאחר שיחה בת שעתיים עם הפקיד ברשומות הרפואיות ותשלום בקשיש קטן בין חברים, נמצא בידי תיקו הרפואי של הנפגע. עיון קצר בתיק העלה כי הפציעה הנתבעת הינה תוצאת תאונת הרכבת וכי הקטיעה אכן בוצעה בביה"ח הנדון. חיש צילמתי את התיק המלא על כל מסמכיו וצרופותיו. הודיתי לחברי החדש ושבתי למלוני. כבר באותו היום עזבתי את קהיר ולמחרת לפנות בוקר הגעתי חזרה לשראל. לא פניתי אף לביתי אלא מיהרתי למשרד וכתבתי את דו"ח החקירה. המשרד היה ריק בהגיעי ורק בסביבות שמונה בבוקר הגיעו כולם, כולל אבי שותפי. סיימתי לערוך את הדו"ח, צירפתי לו פתק בזו הלשון: אבי, מאחר וכולכם הפסדתם בהתערבות, אבקש לקבל עוד היום את כספי הזכייה, התיק תם ונשלם. להזכירך, זה לקח רק שמונה ימים. עוד הוספתי בפתק מוסר השכל: בכל התערבות, יש אחד טיפש ואחד נוכל.

 נכנסתי למשרדו של אבי הנחתי על השולחן את הדו"ח בצירוף הפתק ונסתי על נפשי בטרם יקלוט את גודל המפלה. את הצרחות שמעתי כבר ספון בבטחה במשרדי.