היום, מצאתי לי שעת כושר "לתלות" עבודה שלי על קיר המוזיאון. איך שראיתי את התצלום הבנתי שזו הזדמנות חד פעמית. מיהרתי למצוא עבודה שתתאים לקיר.  הבחירה הראשונה הייתה "החתלתול המלקק את הצלוחית שהכילה טונה". צילמתי אותו, לפני חודש, על מרצפות המדרכה שליד פח הזבל שמול חלוני.  הפעם ירדתי לרחוב. הסצנה הזכירה לי את שלושת החתלתולים ששותים חלב מצלחת אחת שצייר סזאן ( או מאטיס. לא הצלחתי למצוא את התמונה בגוגל ואני מתקשה להגיע לספר בחדר העבודה מפני שהגישה אליו חסומה על ידי כל מיני חפצים). אני מקווה שהימצאות אחת מעבודותי על קירות המוזיאון החשוב תיפתח בפני דלתות שהיו נעולות בפני . הרי לא יעלה על הדעת שגלריות נכבדות או מוזיאונים, בארץ, יתעלמו מהישג זה. אני משוכנעת שבעתיד "אתלה" עבודות נוספות על קיר זה ועל קירות מוזיאונים נוספים, שיתאימו למשימה.

לאלה שיטענו שאין תליה וירטואלית כתליה ממשית  ויאמרו שאיני יכולה להתהדר במעשה שנברא באמצעות פוטומונטאז' דיגטאלי, שאף יאשימו אותי בתרמית או במניפולציה זולה  וקלה,  אומר, שהמציאות  או מה שנתפס על ידי רבים כמציאות, חשובה פחות ממה שמתפרסם  עליה. זאת למדתי לפני כשבוע כאשר, בעיתונות המקומית המודפסת והאינטרנטית פורסם שעיריית פאריס בחרה בי להציג באחת מחמשת הגלריות שלה. הכותב הקפיד להדגיש שזה כבוד גדול לי ולבית האמנים מפני שאני " אמנית הבית" . מיותר לציין שהאיש מיחצן את בית האמנים.

מאז אני עסוקה בלהדוף ברכות או טענות ולהסביר שהשתתפתי בתערוכה קבוצתית באחת מהגלריות בפאריס מכיוון שנעניתי ל" קול קורא" ולא בתערוכת יחיד. יש המברכים אותי על ההישג (שהייתי שמחה מאד לו היה מתגשם) ואחרים כועסים מפני שלא שיתפתי אותם בשמחתי ובכלל , מדוע איני נוסעת לפאריס לפתיחת תערוכתי.  

בכל אופן, הפרסום עלה לי לראש והחלטתי שלא די לי באחת מהגלריות של עיריית פאריס אלא אני צריכה להתקדם וזה מה שעשיתי. בינתיים, אני משתתפת רק בתערוכה קבוצתית, במוזיאון מטריפוליטן כי מצאתי רק קיר אחד שהתאים למטרותי אך הרי הגוגל מלא במוזיאונים . הדרך להצלחה נפתחה בפני.

 הדיוקן, העבודה משמאל, התלויה על הקיר שעליו תליתי את עבודתי תלויה במוזיאון מטרופליטן , בעולם מקביל. נראה לי , שבשלב זה אשאיר אותה שם.  אני לא יכולה להתפזר בכל העולמות. זה לא ממש בריא לי. גם ככה אני פועלת ביותר מדי מישורים.

הפוסט עלה לראשונה ב" במחשבה שנה"