מוטי מורל הוא איש מוכשר. מאוד. מורל הוא אחד מיועצי התקשורת והאסטרטגיה המובילים בארץ ואחראי להרבה הפרובוקציות/שערוריות/ספינים תקשורתיים שהאמנתם להם בשנים האחרונות. הוא גם אחראי על עיצוב דעת הקהל בנושאים השונים ששוכרים אותו לקדם – במילים אחרות, תפקידו לעצב את מה שאנחנו חושבים על נושאים אקטואליים או על אנשים מסוימים. מישהו אמר ספין? מבית מדרשו יצאו הסיסמאות "פרס יחלק את ירושלים" - עובדה שלא הפריעה לו לנסות להריץ בעצמו את פרס לראשות הממשלה במערכת הבחירות הבאה אחריה... הוא גם העומד מאחורי "נתניהו טוב ליהודים" מ- 1996, ו"ש"ס קונטרול – נאש קונטרול" מ- 1999. הוא זה שניסה ונכשל להוציא מחדש את "השד העדתי" מהבקבוק, כדי להריץ את עמיר פרץ לראשות העבודה, איים בשביתה בנמלים שמעולם לא התקיימה, הוביל את הקמפיין האגרסיבי של קצב נגד א' ופרשת האונס, ש"קצב מעולם לא ביצע", והיה היוזם של מצעד ניצולי השואה שזעזע רבים כחלק מקמפיין קיצוני במיוחד. מורל מצליח לרוב להעביר לנו את הרעיון של הלקוח ששכר אותו. כלומר, לשכנע אותנו - "העם", שהלקוח שלו צודק. ולא, הוא אינו בוחל בדרכים ובאמצעים להשגת המטרה, גם לא במסרים שהוא מחדיר למוחנו. אצל מורל אין קווים אדומים. אין גבולות. בכתבה שערכה נעמה לנסקי בעיתון הארץ ב 1.9.2007 הוא מצוטט "אנחנו עושים את העבודה שלנו. אנחנו משרד של ספינים", ושותפו מוסיף: " אומרים עלינו אגרסיביים וציניים. בסדר, זה המיצוב שלנו בשוק, אנחנו לא מתחבקים כל יום עם המיצוב הזה, אבל זו המציאות". בקיצור, מורל הוא מסוג האנשים שאיש מכם לא היה רוצה שיישב מולו בהתמודדות או במו"מ. אבל הפוסט הזה אינו על מוטי מורל. הוא עלינו. אלוהי השביתות בתקופה האחרונה מורל משמש כיועץ התקשורת, האסטרטגיה, והאלוהים, שבלעדיו רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, אינו זז צעד אחד. בזכות שניהם ומספר אנשים נוספים, מערכת החינוך העל יסודית סוגרת את היום החמישים בשביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה, של מערכת החינוך הישראלית למודת השביתות. והעולם שותק. ביד אמן הפך מורל את רן ארז למנהיג פועלים קלאסי המנהל מאבק חברתי א-לה "לך ואלנסה". לא עוד מאבק על תנאי שכר של ארגון עובדים, אלא מאבק על "צדק חברתי כולל" שמכוון ישירות אל ראש הממשלה. זה היה אולי יכול להיות משעשע, יש שיאמרו גרוטסקי, לו היינו מביטים על הדברים מהצד. לפחות היינו מפיגים את השגרה שמתפשטת בנו עם בוא החורף. אלא שמדובר ביהלום שבכתר. בלב. מדובר בחינוך של הילדים שלךֳ, שֶלָך ושלי, בחינוך של הילדים של כולנו. חינוך במשבר והחינוך, באמת נמצא במשבר. לא בגלל רן ארז, הנאום שלו, או העצרת המתוקשרת בכיכר. מקורות יודעי דבר שבקיאים היטב במתרחש בקדרה שמבשלים לנו הפלאנרים במשרדי הפרסום הגדולים, יודעים לומר, ששביתת המורים נולדה כבר לפני שנה. היא תוכננה לפרטי פרטים בחדרי חדרים של משרדי אסטרטגיה ופרסום יקרים (מישהו שאל: מאיפה הכסף?!). בדרכם היעילה הציבו האסטרטגים מטרות- יעדים- ולוחות זמנים, בנו תהליך מוקפד של מיתוג ומיצוב, קבעו מראש את מועד השביתה, את פרקה, ערכו סקרי דעת קהל, בחנו את הקמפיין שילווה את השביתה מול קבוצות מיקוד, החליטו מי יהיו הגיבורים, לאן הם ילכו, מה הם יאמרו ומתי. אז, כמו במשחק שח-מט מתוחכם ומתוכנן מראש, הוציאו את התוכנית לפועל בקור רוח ראוי להערכה. שלב אחר שלב. כלומר, הכריזו על משבר ומשם ההמשך ידוע. אבל זה פחות מעניין. מה שמעניין ומטריד (אותי לפחות) הוא, שהחינוך, כמו הנוער, מצוי במשבר אמיתי. אלימות קשה, ערכים שאבדו, בלבול וחוסר כיוון מבטאים רק מעט מהתסכול שהנוער מצוי בו. מערכת החינוך של היום קרובה לאובדן שליטה. מספיק לעיין בתוצאות מבחן המיצ"ב השנתי שפורסמו אתמול, או כל מבדק אחר, כדי להבין שהילדים שלנו בדרך למקום לא טוב. הנתון העצוב ביותר שתפס את עיני בתוצאות שפורסמו אתמול היה, ש" 66% מהתלמידים בכיתות ה' ציינו שגם אם עצוב או רע להם הם לא יבואו לדבר עם המורים". עצוב. גם הטרנד שפותח בשנים האחרונות – חלוקת רטאלין ללא הגבלה, כמעין סם רשמי, שמטרתו להשקיט, להרגיע מעט את הנוער, אינו פותר את הבעיה. ובל נשלה את עצמנו שהעלאת שכר המורים (צעד מוצדק כשלעצמו), או הקטנת כמות התלמידים בכיתות (כנ"ל) יפתרו גם הם משהו.אז על מנת להבין את השורש הכואב של הבעיה, בואו נסלק הצידה את כל "רעשי הרקע", את האינטרסים ואת האינטרסנטים השונים שמלווים אותה. עכשיו, בואו נדבר לרגע אנחנו - ההורים. בסיפור הזה אנחנו "הלקוחות" של המערכת, והלקוח גם אם הוא לא תמיד צודק, לפחות יודע מה הוא רוצה. דור שלם דורש מענה אז מה הבעיה? הדור החדש שגדל כאן, שונה. מהותית. מבט מהיר על הילדים שלנו מסביר זאת. רבים מהם כבר אינם חפצים באותם דברים שאנו, בני הדור הקודם, נמשכנו אליהם. קריירה, כסף, כבוד, שליטה או ידע - מטרות שבטבעיות ייעדנו עבורם, הן מטרות שהדור החדש מרגיש שלא שווה להקדיש להשגתן את החיים. הם משתוקקים לכלים פרקטיים להבנת המציאות. לכן כשאנו דנים בבעיית החינוך, ראשית עלינו להבין שהנוער שגדל היום מפותח הרבה יותר מכפי הבנתנו. המערכת הפנימית שמוטמעת בו, שואפת למשהו גבוה הרבה יותר ממה שאנו מציעים לו. כבר מגיל צעיר הוא חש בדברים שאנו לא מבחינים בהם, והמחקרים שנעשים כיום מראים שהוא קולט הרבה יותר ממה שנראה. אולם מאחר והוא צעיר עדיין, הוא אינו מצליח לבטא את התחושות שמפעפעות בתוכו. ברור שבאופן טבעי, כל דור מפותח יותר מקודמו, אלא שנראה שבדורות האחרונים משהו השתבש. הפער שנוצר בין הדורות הוא בלתי ניתן לגישור, במיוחד מבחינה רגשית-רוחנית. "חינוך הוא מה שנשאר במקרה והאדם שוכח את כל מה שלמד בבית הספר" אלברט איינשטיין אין ספק, בתי הספר מכשירים את הילד להיות בעל מקצוע יעיל, טכנוקרט מיומן, אבל כבר מזמן שאינם מתיימרים לחנך את האדם. הם מקנים לו כלים שבעזרתם יוכל להמשיך את חייו כאיש היי- טק/עו"ד/רו"ח/או פרסומאי מצליח, אבל חינוך לא תמצאו שם. מהות החינוך היא ללמד את הילד - האדם הקטן, איך להיות אדם באמת. לא "בן אדם", כמו שהייתה נוזפת בי סבתי, אלא אדם במלוא מובן המילה. כזה שיש לו ערכים אמיתיים. כלומר, מערכת החינוך מנסה לנהל את המערכה הבאה, עם כלים של המערכה הקודמת. אנו מנסים לכפות על הילד את מה שהיה טוב לנו, אבל הילד, כאמור, שייך לדור חדש וזה לא מתאים לו. האגו שמשתולל "החברה הישראלית מתבהמת, מידרדרת אל עבר תהום ללא מוצא", כתבו נציגי השמיניסטים במכתב פומבי לראש הממשלה ושרת החינוך לפני שבועיים, "העשייה איש איש לביתו נובעת באופן ישיר מיחסה של מדינת ישראל לנושא החינוך. "האנשים", הם טענו, "דואגים לעצמם ואינם שמים לב לאחרים או לערכים החשובים באמת". וכאן, בנקודה זו בדיוק, טמון שורש הבעיה. האגו האנושי שנמצא בתהליך התפתחות מתמיד לאורך כל ההיסטוריה, מגיע כיום להקפה האחרונה ומטיס את הנוער שלנו אל על. במאות הקודמות עוד התפתח האגו בעצלתיים, אולם במאה האחרונה עשה האגו קפיצה משמעותית. הקפיצה הזו הולידה התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, אבל גם יצרה כאן את הדור הנוכחי שהמאפיין אותו הוא צורך בלתי מתפשר להבין את משמעות החיים. שאלות שבעבר היו נחלתם של מעטים, והתעוררו בגילאים מאוחרים יותר באדם, פורצות כיום בצורה מודעת או בלתי מודעת אל חלל האוויר, מתייצבות במרכז הבימה ותובעות מענה. חוסר מציאת תשובה ומענה לשאלה היסודית הזו, היא המביאה אותו לתסכול, שאותו הוא חייב לפרוק בכל דרך שימצא. אלימות, מרד במוסכמות החברתיות, איבוד עניין ומאיסה כללית במסגרת, לצד שעמום מוחלט מכל דבר שאינו מספק אושר מיידי, הם רק חלק מן התופעות. דרך אחרת להימלט מן המצב היא באמצעות סמים, או כל הנאה אחרת שמאפשרת "אושר לרגע" במחיר 50 ₪. צמאים לקשר הצורך החדש הזה שעולה בתוכם, שהוא ברוב המקרים בלתי מודע, מייצר תסכול פנימי שמלווה תכופות גם בהתפרצויות אלימות והיפראקטיביות. גם הכמיהה הכמעט נואשת לחום, מובילה אותו לרשתות החברתיות הוירטואליות שפורחות ומתחלפות חדשות לבקרים. שם הוא מחפש להשתייך, להיות חלק ממשהו גדול, חם, בטוח ויציב. הסקרים שמתפרסמים לאחרונה, מצביעים על כך, שבעולם של היום גדלים כמעט מחצית מן הילדים במסגרות משפחתיות ארעיות ורעועות. את התא המשפחתי החם, האוהב, והתומך של פעם, החליפו "מבנים מאולתרים", בני זוג שמתחלפים, המשמשים לילד כהורים במשרה חלקית לתקופת זמן מוגבלת. תכופות מתפרצים אל תוך חייו "אחים חדשים" שהוא אינו מכיר, ובזמנים אחרים הם נעלמים אל משפחה אחרת. הילד השברירי מתפתח תדיר תחת תחושה מתמדת של חוסר יציבות, חרדת נטישה וחשש לאבד את אבא ו/או אמא. תהליכים פסיכולוגיים אלה שמשמעותם מובנת לכל בר דעת, בצירוף הצורך הפנימי שעליו הרחבנו משליכים באופן ישיר על מבנה האישיות של הילד, ומייצרים חבית חומר נפץ שכולנו יושבים עליה, ונקראת הדור הצעיר. גם אם נקצה מאות מורים בכיתה אחת הם לא יעזרו לפתור את הבעיה הזאת. זו הסיבה שנדרשת חשיבה חדשה, אחרת, נדרש שינוי יסודי ועמוק. השינוי יבוא מלמטה ואנחנו? את, אתה ואני, אנחנו, או עסוקים מידי בדברים אחרים ... או שאיננו מבינים מה מתרחש. אין ספק שהדבר הקל ביותר לעשות הוא להניח למצב כפי שהוא. נניח למורים להתגושש עם האוצר, נקווה שכל הסיפור ייגמר כמה שיותר מהר, כדי שהילדים יחזרו לבית ספר ואנחנו נחזור לשגרת יומנו... וכמובן, לעסוק בדברים חשובים יותר. אבל חברים יקרים, זה לא ייגמר. המצב רק יחריף אם לא ננקוט עמדה ברורה ונדרוש שינוי אמיתי. השינוי יכול לבוא רק מלמטה. מאיתנו. אנחנו, ההורים של הדור החדש, חייבים להביא לשינוי יסודי בחברה. עלינו ליצור לחץ שיניע שינוי מהותי בסדר העדיפויות, ויציב את החינוך (ולא, לא את "מערכת החינוך" וגם לא את "המורים" שאינם אשמים במצב), במרכז סדר היום הלאומי. יש לפתוח בשיח ציבורי נוקב, פתוח, אמיתי וכנה, כדי להבין איך אנחנו, כחברה וכעם, מתכוונים לטפל במצב. הכדור במגרש שלנו, והאחריות לטובה או לרעה, תרבוץ על כתפינו. יתכן וזה משא כבד, שהיינו שמחים להשיל מאיתנו, אבל אין כאן מישהו אחר שיעשה את העבודה עבורנו. אנו חייבים את זה לדור הצעיר. לבנים ולבנות שֶלָך שלךֳ ושלי. לילדים שלנו. |
~גאיה~
בתגובה על צרת רבים לא חצי נחמה
solix73
בתגובה על לכבוד ברק חוסיין אובמה, נשיא ארצות הברית של אמריקה
the_one1211
בתגובה על סנוב, את "צייטגסט" ראית כבר? – רשימה חגיגית לרגל ה Zday החל ביום ראשון הקרוב
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היי גילי
זה לא עניין של מי אשם. אלא מה אנו עושים כדי לשנות את המצב.
לטעמי, מערכת החינוך של היום, מחרבת את הדור. עד כמה שזה יישמע קיצוני.
כהורה, אינני מוכן לעמוד בצד ולהשקיף. אבל אם ההכרה הזו תחלחל לרבים יותר, נוכל לייצר שינוי אמיתי שלטעמי הכרחי.
זה נכון ש"על כל פשעים תכסה אהבה", אבל נדרשת כאן עבודה של כולנו.
כך לפחות אני מרגיש, ואני חושש שנתעורר מאוחר יותר. אבל דווקא התגובות המעודדות שאני נתקל כאן, מותירות אותי אופטימי.
תודה
אביהו
האחריות תמיד מוטלת עלינו.
כשאני אומר "תלויה ביחסים בינינו" הכוונה בינינו בני האדם. אנחנו ביחס שלנו לזולת חורצים את גורלנו לשבט או לזכות.
אלוהים - זה מושג גדול, שאולי נדון בו כאן פעם, בעמקות יותר, אבל כרגע לא הייתי מכניס אותו לדיון, ורק משום הקונוטציות שהוא מעורר.
לגבי הפתרון, הוא לא ברמה של "נעשה ככה!" וזהו, אינסטנט. בבחינת זבנג וגמרנו.
אני מתכוון לדון בו כאן מעל דפי הבלוג, להחליף רשמים בינינו, וגם לבאר, ללמוד יחד ולהסביר.
אני חושב, שטרם הפתרון, כדאי לברר לעומק מהי באמת הבעיה.
אם תציצי בפוסט הבא "אמת מטרידה", אני חשוב שיתבארו עוד דברים.
היי, תודה על ההערות, השאלות המאתגרות, והדיון הפורה שאת מעוררת כאן.
אביהו
תודה, אני משתדל. רק שלא הייתי מרחיק לכת ואומר שהוא הכיוון שלי.
בלי להצטנע יותר מידי, זה היישום שאני מבין מתוך מה שאני לומד. כל יום
תודה
אביהו
לא חושבת שאנו אשמים כהורים..אני מנסה להעביר לילדותיי מה שלי העבירו
בדרך נעימה ולא מלחיצה בדרך של חוויה
מה שאני מקבלת זה באמת לפעמים הבנה ..
ברוב המקרים שניסיתי בגישה חיובית הבנתי שלא מדובר בי..
מדובר בלחץ חברתי סביבתי ואני חושבת לעצמי אם כל הורה יהיה קצת יותר אכפתי וקשוב לרחשי הלב של ילדו הם יספגו את מה שאנו מנסים להעביר להם
את הערכים והחשיבות להצליח ולהיות אדם טוב( ולאוו דווקא תלמיד מצטיין)
אולי ביום מן הימים כל ההשקעה של האהבה הנתינה (הדמעות שלא תמיד הולך )
הכל יסתדר לטובה ומתוך הסביבה (שלא תמיד טובה )יאירו הכוכבים שגידלנו
וינצנצו ויהוו כדוגמה ויתנו לנו כהורים נחת והנאה .בתקווה.
אניתמר, אני אביהו - היי :)
המערכת לא תציג פתרונות.
הדרך לשינוי עוברת אצל כל אחד מאיתנו, ותלויה הביחסים בינינו. שם מקור הבעיה ושם מצוי גם הפתרון.
על השיטה לעשות זאת, נדבר כאן בהמשך.
תודה על ההתייחסות
אביהו
זאת אומרת, אביהו יקר, שגם לשיטתך האחריות מוטלת עלינו...
אשמח אם תפרט קצת על ה"שיטה".
וגם, מה זאת אומרת...."תלויה ביחסים בינינו.." - בין מי למי? בין הורים לילדיהם? בין הורים למערכת? ביני לבינך? בין בני זוג? בין בני האדם לאלוהים?
המערכת לא תציג פתרונות???? ברור שלא.
אנחנו נציג למערכת פתרונות? מה, חלופיים?
פתרון אחד יש לך? אני רוצה להבין. ספר לי.
אניתמר, אני אביהו - היי :)
המערכת לא תציג פתרונות.
הדרך לשינוי עוברת אצל כל אחד מאיתנו, ותלויה הביחסים בינינו. שם מקור הבעיה ושם מצוי גם הפתרון.
על השיטה לעשות זאת, נדבר כאן בהמשך.
תודה על ההתייחסות
אביהו
אז ככה, עניתי לך בתגובה לא קצרה, אבל המערכת של הקפה היא לא מציאה גדולה מבחינה טכנית, ואחרי השליחה זה איכשהו נעלם. כנראה שיותר טוב ככה.
אז ראשית, תגובות ארוכות מבורכות, לפחות בבלוג הזה. וגם לצאת החוצה מבורך, כנ"ל.
אני מסכים עם הרבה מהדברים שאמרת, אבל ממש לא עם אוזלת היד וחוסר היכולת לעשות משהו ולשנות. כל השינויים הגדולים בהיסטוריה נעשו ע"י קבוצות קטנות של אנשים. את תקופת הרנסאנס ששינתה את פני אירופה התחילה קבוצה של קרוב לעשרים איש, ועוד רבות אחרות.
אבל אינני קורא למהפכות. לא בכך עסקינן. אני מאמין שהשינוי מתחיל משינוי של כל אחד מאיתנו. ברמה האישית.
יחד עם זה, הרבה פרטים שמשתנים, יוצרים שינוי גם בקבוצה. פגשתי לא מזמן בד"ר לפיזיקה במונטריי, מקסיקו, שסיפר לי כי מבחינה מדעית, כדי לעשות שינוי ב 100 אנשים מספיק לעשות שינוי בשורש הריבועי שלהם, כלומר ב 10.
בחישוב גס, כדי לשנות 10 מיליארד אנשים, צריך לשנות 100000 - זה לא כל כך הרבה, תודה.
בכל מקרה, איך ואת מה לשנות, זה כבר נושא נפרד שעוד נדבר עליו כאן. עצם העובדה שאנו מכירים במצב הנוכחי, כמצב לא טוב שדורש שינוי, זו כבר התחלה.
יתכן שזה תמים...
אבל אופטימי
בכל מקרה תודה
אביהו
צריכים עוד הורים שירגישו כך. האחריות מוטלת עלינו וגם השינוי יבוא מאיתנו.
אני משתדל לעשות את המעט שאני מבין שיכול לשנות.
תודה, אביהו
מסכים, יצחק-ג'קי. אם אפשר תיקון קטן: אנחנו יכולים לשנות. ביחד.
תודה, אביהו
לא רק מוטי מורל, תלמה. כולם מסובבים אותנו. אבל אולי הגיע הזמן שנפסיק לאפשר להם?
תודה, אביהו
מאד מסכימה.
ולכן את האחריות לחינוך ילדיי, כבר מזמן לקחתי על עצמינו. חוץ מבית ספר (עאלק, כמעט רבע זמן מתבזבז על "משמעת" וקצרים בתקשורת בין הדור העָז הזה לבין ה"מבוגרים") - יש להם עיסוקים ועניינים משלהם, אותם הם מנהלים ומפתחים באופן עצמאי ובגיבוי מוחלט .
מודה שלו לא הייתי עוסקת ב"נפשות" הייתי גם אני תקועה ב - 8 האינסופי הזה (שאגב מצויין לתרגול והמחשה של התאום בין שני צידי המוח...אבל זה נושא לגמרי אחר).
מצידי שהשביתה לא תסתיים לעולם. לפחות עד שה"מערכת" תציג תוכנית עדכנית והולמת.
אין שיח ציבורי על העיקר.
בשבוע הבא נדון על איך מעזים המורים להפר צווי התייצבות או משהו כזה.
נמאס.
אחלה, יפה, מילים נהדרות ושלל ברכות ואהדה... ומה עכשיו?
ברגע שנפנים שלממשלה ולשלטון ובעיקר להון, מאוד נוח שאנחנו
עסוקים בקיום היומיומי ,שקשה לנו, שתהליך ההשרדות שלנו הינו מתיש והופך
לבלתי נסבל מיום ליום, ככה, אנחנו לא "מטרידים" אותם בשטויות שלנו, סדרי העדיפויות שלנו
כובשים כל יצר התחשבות והתעסקות בדברים החשובים באמת שבסופו של יום ייגעו בנו!
כל עוד הם דואגים שאנחנו נתעסק בנושאי הטווח הקרוב, זה משאיר להם את השקט לטפל
בטווח הרחוק!
ואז המסקנה היא, שאנחנו זקוקים למימון, מישהו שיוכל לתמוך ביומיום כדי שנוכל להתפנות לדברים החשובים באמת ולמי המימון ? לבעלי ההון! והם? הם מתעסקים עם הדברים החשובים באמת, הם עסוקים בלהצמד חזק אל אלו שמסיחים דעתנו מהיומיום!
8
הוא לא רק מספר הוא גם צורת החיים המאפיינת את מרבית החברה בישראל
חיים בלופ בלתי נפסק!
ולמרות הכל ובסתירה גמורה לחלוטין... אני מאמין שעד שלא נגיע אל הפינה (ואנחנו מאוד קרובים אליה) עד אז לא יקרה כאן כלום וכשהוא יקרה, הוא יבוא מהיר, חזק וכואב!
אני באמת לא מאמין שאפשר לעשות משהו היום.. לא משהו שלא יהפוך לעוד "תנועה" "מפלגה" "עמותה" שתתפוגג מהר ותשמש עוד בית תמחוי לאומללי העם! זו שתחליף את מערכת הרווחה זו שתעשה את העבודה של אלה שאמורים לעשות אותה!
ולמורים, המורים "נגועים" באותה מחלה שמרבית החברה שלנו נגועה בה, הם באמת לא חושבים שהם צריכים להוכיח משהו גם הם תקועים באותו 8 ארור! מצד אחד הם רוצים (ובצדק?) את מה שמגיע להם ( ובצדק?) מצד שני החינוך הוא לא בדיוק במקום שמגיע להם, איפה התוצאות? כשעובד רוצה העלאה הוא אמור להצדיק אותה, להוכיח תוצאות להראות הישגים.. ומצד שני איזו מוטיבציה יש לו לעשות זאת?
סליחה על התגובה הארוכה משהו... אבל הוצאת אותי החוצה :)
כתוב נפלא.
אני מוסיף:
אתה יכול לשנות, נקוט עמדה!
מילים חזקות מאוד.
למדתי משהו היום, בעיקר על מוטי מורל.
איך מסובבים אותנו..