מבית מדרשו יצאו הסיסמאות "פרס יחלק את ירושלים" - עובדה שלא הפריעה לו לנסות להריץ בעצמו את פרס לראשות הממשלה במערכת הבחירות הבאה אחריה... הוא גם העומד מאחורי "נתניהו טוב ליהודים" מ- 1996, ו"ש"ס קונטרול – נאש קונטרול" מ- 1999. הוא זה שניסה ונכשל להוציא מחדש את "השד העדתי" מהבקבוק, כדי להריץ את עמיר פרץ לראשות העבודה, איים בשביתה בנמלים שמעולם לא התקיימה, הוביל את הקמפיין האגרסיבי של קצב נגד א' ופרשת האונס, ש"קצב מעולם לא ביצע", והיה היוזם של מצעד ניצולי השואה שזעזע רבים כחלק מקמפיין קיצוני במיוחד. 

מורל מצליח לרוב להעביר לנו את הרעיון של הלקוח ששכר אותו. כלומר, לשכנע אותנו - "העם", שהלקוח שלו צודק. ולא, הוא אינו בוחל בדרכים ובאמצעים להשגת המטרה, גם לא במסרים שהוא מחדיר למוחנו. אצל מורל אין קווים אדומים. אין גבולות. בכתבה שערכה נעמה לנסקי בעיתון הארץ ב 1.9.2007 הוא מצוטט "אנחנו עושים את העבודה שלנו. אנחנו משרד של ספינים", ושותפו מוסיף: " אומרים עלינו אגרסיביים וציניים. בסדר, זה המיצוב שלנו בשוק, אנחנו לא מתחבקים כל יום עם המיצוב הזה, אבל זו המציאות". בקיצור, מורל הוא מסוג האנשים שאיש מכם לא היה רוצה שיישב מולו בהתמודדות או במו"מ.  אבל הפוסט הזה אינו על מוטי מורל. הוא עלינו. 

חינוך במשבר

והחינוך, באמת נמצא במשבר. לא בגלל רן ארז, הנאום שלו, או העצרת המתוקשרת בכיכר. מקורות יודעי דבר שבקיאים היטב במתרחש בקדרה שמבשלים לנו הפלאנרים במשרדי הפרסום הגדולים, יודעים לומר, ששביתת המורים נולדה כבר לפני שנה.

היא תוכננה לפרטי פרטים בחדרי חדרים של משרדי אסטרטגיה ופרסום יקרים (מישהו שאל: מאיפה הכסף?!). בדרכם היעילה הציבו האסטרטגים מטרות- יעדים- ולוחות זמנים, בנו תהליך מוקפד של מיתוג ומיצוב, קבעו מראש את מועד השביתה, את פרקה, ערכו סקרי דעת קהל, בחנו את הקמפיין שילווה את השביתה מול קבוצות מיקוד, החליטו מי יהיו הגיבורים, לאן הם ילכו, מה הם יאמרו ומתי. אז, כמו במשחק שח-מט מתוחכם ומתוכנן מראש, הוציאו את התוכנית לפועל בקור רוח ראוי להערכה. שלב אחר שלב. כלומר, הכריזו על משבר ומשם ההמשך ידוע.  

אבל זה פחות מעניין. מה שמעניין ומטריד (אותי לפחות) הוא, שהחינוך, כמו הנוער, מצוי במשבר אמיתי. אלימות קשה, ערכים שאבדו, בלבול וחוסר כיוון מבטאים רק מעט מהתסכול שהנוער מצוי בו. מערכת החינוך של היום קרובה לאובדן שליטה. מספיק לעיין בתוצאות מבחן המיצ"ב השנתי שפורסמו אתמול, או כל מבדק אחר, כדי להבין שהילדים שלנו בדרך למקום לא טוב. הנתון העצוב ביותר שתפס את עיני בתוצאות שפורסמו אתמול היה, ש" 66% מהתלמידים בכיתות ה' ציינו שגם אם עצוב או רע להם הם לא יבואו לדבר עם המורים". עצוב.  

גם הטרנד שפותח בשנים האחרונות – חלוקת רטאלין ללא הגבלה, כמעין סם רשמי, שמטרתו להשקיט, להרגיע מעט את הנוער, אינו פותר את הבעיה. ובל נשלה את עצמנו שהעלאת שכר המורים (צעד מוצדק כשלעצמו), או הקטנת כמות התלמידים בכיתות (כנ"ל) יפתרו גם הם משהו.אז על מנת להבין את השורש הכואב של הבעיה, בואו נסלק הצידה את כל "רעשי הרקע", את האינטרסים ואת האינטרסנטים השונים שמלווים אותה.

עכשיו, בואו נדבר לרגע אנחנו - ההורים. בסיפור הזה אנחנו "הלקוחות" של המערכת, והלקוח גם אם הוא לא תמיד צודק, לפחות יודע מה הוא רוצה. 

 

דור שלם דורש מענה

אז מה הבעיה?

הדור החדש שגדל כאן, שונה. מהותית. מבט מהיר על הילדים שלנו מסביר זאת. רבים מהם כבר אינם חפצים באותם דברים שאנו, בני הדור הקודם, נמשכנו אליהם. קריירה, כסף, כבוד, שליטה או ידע - מטרות שבטבעיות ייעדנו עבורם, הן מטרות שהדור החדש מרגיש שלא שווה להקדיש להשגתן את החיים. הם משתוקקים לכלים פרקטיים להבנת המציאות. לכן כשאנו דנים בבעיית החינוך, ראשית עלינו להבין שהנוער שגדל היום מפותח הרבה יותר מכפי הבנתנו. המערכת הפנימית שמוטמעת בו, שואפת למשהו גבוה הרבה יותר ממה שאנו מציעים לו. כבר מגיל צעיר הוא חש בדברים שאנו לא מבחינים בהם, והמחקרים שנעשים כיום מראים שהוא קולט הרבה יותר ממה שנראה. אולם מאחר והוא צעיר עדיין, הוא אינו מצליח לבטא את התחושות שמפעפעות בתוכו. ברור שבאופן טבעי, כל דור מפותח יותר מקודמו, אלא שנראה שבדורות האחרונים משהו השתבש. הפער שנוצר בין הדורות הוא בלתי ניתן לגישור, במיוחד מבחינה רגשית-רוחנית.

  

"חינוך הוא מה שנשאר במקרה והאדם שוכח את כל מה שלמד בבית הספר" אלברט איינשטיין

אין ספק, בתי הספר מכשירים את הילד להיות בעל מקצוע יעיל, טכנוקרט מיומן, אבל כבר מזמן שאינם מתיימרים לחנך את האדם. הם מקנים לו כלים שבעזרתם יוכל להמשיך את חייו כאיש היי- טק/עו"ד/רו"ח/או פרסומאי מצליח, אבל חינוך לא תמצאו שם. מהות החינוך היא ללמד את הילד - האדם הקטן, איך להיות אדם באמת. לא "בן אדם", כמו שהייתה נוזפת בי סבתי, אלא אדם במלוא מובן המילה. כזה שיש לו ערכים אמיתיים. כלומר, מערכת החינוך מנסה לנהל את המערכה הבאה, עם כלים של המערכה הקודמת. אנו מנסים לכפות על הילד את מה שהיה טוב לנו, אבל הילד, כאמור, שייך לדור חדש וזה לא מתאים לו. 

האגו שמשתולל

"החברה הישראלית מתבהמת, מידרדרת אל עבר תהום ללא מוצא", כתבו נציגי השמיניסטים במכתב פומבי לראש הממשלה ושרת החינוך לפני שבועיים, "העשייה איש איש לביתו נובעת באופן ישיר מיחסה של מדינת ישראל לנושא החינוך. "האנשים", הם טענו, "דואגים לעצמם ואינם שמים לב לאחרים או לערכים החשובים באמת". וכאן, בנקודה זו בדיוק, טמון שורש הבעיה.

האגו האנושי שנמצא בתהליך התפתחות מתמיד לאורך כל ההיסטוריה, מגיע כיום להקפה האחרונה ומטיס את הנוער שלנו אל על. במאות הקודמות עוד התפתח האגו בעצלתיים, אולם במאה האחרונה עשה האגו קפיצה משמעותית. הקפיצה הזו הולידה התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, אבל גם יצרה כאן את הדור הנוכחי שהמאפיין אותו הוא צורך בלתי מתפשר להבין את משמעות החיים. שאלות שבעבר היו נחלתם של מעטים, והתעוררו בגילאים מאוחרים יותר באדם, פורצות כיום בצורה מודעת או בלתי מודעת אל חלל האוויר, מתייצבות במרכז הבימה ותובעות מענה.

חוסר מציאת תשובה ומענה לשאלה היסודית הזו, היא המביאה אותו לתסכול, שאותו הוא חייב לפרוק בכל דרך שימצא. אלימות, מרד במוסכמות החברתיות, איבוד עניין ומאיסה כללית במסגרת, לצד שעמום מוחלט מכל דבר שאינו מספק אושר מיידי, הם רק חלק מן התופעות. דרך אחרת להימלט מן המצב היא באמצעות סמים, או כל הנאה אחרת שמאפשרת "אושר לרגע" במחיר 50 ₪.  

צמאים לקשר

הצורך החדש הזה שעולה בתוכם, שהוא ברוב המקרים בלתי מודע, מייצר תסכול פנימי שמלווה תכופות גם בהתפרצויות אלימות והיפראקטיביות. גם הכמיהה הכמעט נואשת לחום, מובילה אותו לרשתות החברתיות הוירטואליות שפורחות ומתחלפות חדשות לבקרים. שם הוא מחפש להשתייך, להיות חלק ממשהו גדול, חם, בטוח ויציב. הסקרים שמתפרסמים לאחרונה, מצביעים על כך, שבעולם של היום גדלים כמעט מחצית מן הילדים במסגרות משפחתיות ארעיות ורעועות. את התא המשפחתי החם, האוהב, והתומך של פעם, החליפו "מבנים מאולתרים", בני זוג שמתחלפים, המשמשים לילד כהורים במשרה חלקית לתקופת זמן מוגבלת. תכופות מתפרצים אל תוך חייו "אחים חדשים" שהוא אינו מכיר, ובזמנים אחרים הם נעלמים אל משפחה אחרת. הילד השברירי מתפתח תדיר תחת תחושה מתמדת של חוסר יציבות, חרדת נטישה וחשש לאבד את אבא ו/או אמא.

 

תהליכים פסיכולוגיים אלה שמשמעותם מובנת לכל בר דעת, בצירוף הצורך הפנימי שעליו הרחבנו משליכים באופן ישיר על מבנה האישיות של הילד, ומייצרים חבית חומר נפץ שכולנו יושבים עליה, ונקראת הדור הצעיר. גם אם נקצה מאות מורים בכיתה אחת הם לא יעזרו לפתור את הבעיה הזאת.

זו הסיבה שנדרשת חשיבה חדשה, אחרת, נדרש שינוי יסודי ועמוק.

השינוי יבוא מלמטה

ואנחנו? את, אתה ואני, אנחנו, או עסוקים מידי בדברים אחרים ... או שאיננו מבינים מה מתרחש. אין ספק שהדבר הקל ביותר לעשות הוא להניח למצב כפי שהוא. נניח למורים להתגושש עם האוצר, נקווה שכל הסיפור ייגמר כמה שיותר מהר, כדי שהילדים יחזרו לבית ספר ואנחנו נחזור לשגרת יומנו... וכמובן, לעסוק בדברים חשובים יותר. אבל חברים יקרים, זה לא ייגמר. המצב רק יחריף אם לא ננקוט עמדה ברורה ונדרוש שינוי אמיתי. השינוי יכול לבוא רק מלמטה. מאיתנו. אנחנו, ההורים של הדור החדש, חייבים להביא לשינוי יסודי בחברה. עלינו ליצור לחץ שיניע שינוי מהותי בסדר העדיפויות, ויציב את החינוך (ולא, לא את "מערכת החינוך" וגם לא את "המורים" שאינם אשמים במצב), במרכז סדר היום הלאומי. יש לפתוח בשיח ציבורי נוקב, פתוח, אמיתי וכנה, כדי להבין איך אנחנו, כחברה וכעם, מתכוונים לטפל במצב. הכדור במגרש שלנו, והאחריות לטובה או לרעה, תרבוץ על כתפינו. יתכן וזה משא כבד, שהיינו שמחים להשיל מאיתנו, אבל אין כאן מישהו אחר שיעשה את העבודה עבורנו.

 אנו חייבים את זה לדור הצעיר. לבנים ולבנות שֶלָך שלךֳ ושלי. לילדים שלנו.