אישורי בנק משנים קודמות הם צרה צרורה למבקש אותם מהבנק: הבנקים דורשים עשרות שקלים עבור דף בודד והמחיר עולה בהתאם לגילם של המסמכים. אלא שאום דפי חשבון הם גם צרה צרורה לבנק שמבין, כי יתכן והלקוח מחפש ליקויים בניהול חשבונו ולכן מעדיף שלא לספק את המסמכים בטענה, כי הם אינם נמצאים ברשותו. על פי חוק בנק ישראל, כל הבנקים מחויבים לשמור את מסמכי חשבונות הלקוחות לצמיתות. חלק מהתחייבויותיו של הבנק אלינו, הוא גם לניהול מאגר מידע עצום (בדרך כלל על גבי מיקרופישים) אודות הפעילות הפוטפת בחשבונותיו. הבנקים מקיימים את החוק אבל דורשים מהצרכן מחיר מופקע כדי למשוך את המידע ממנו.

לצורך העניין, אישור יתרות מלפני שבע שנים עשוי להגיע לכדי 70-80 ש"ח לדף. דפי חשבון מאותה השנה יתומחרו לפי 20-30 ש"ח לדף. אם החשבון שלכם נהנה מפעילות מעטה באותה השנה תצאו בנזקים מינימאליים, אך מה יעשה בית עסק שעלות שליפת המידע מגיעה עבורוו לכדי עשרות אלפי שקלים? "למרות שאין חוק מסודר בנושא, באחד מפסיקותיו, קבע כבוד השופט עדי אזר ז"ל, כי על הבנק לחייב את לקוחותיו בעלות צילום ממוצעת לכל דף, כלומר 050-0.80 אגורות לדף. לאורך השנים בתי המשפט פסקו עלויות שונות הנעות בין 2.5 ל 5 שקל לדף. אך גם היום, כשלקוח מבקש להזמין חומר כתוב הבנקים, הוראות השופטים אינן נלקחות בחשבון.

מצטערים, המסמך לא ברשותנו. במצבים רגישים, בהם לקוח מעוניין להגיש תביעה כנגד סניף הבנק, לעיתים בשל ניהול לא תקין בחשבונו, הכולל גביית ריביות ועמלות שלא כדין, הבנקים עשויים להצהיר כי אין ברשותם את המסמכים המובקשים.

אז מה הפתרון? הפתרון הנכון הנכון ביותר הוא בחקיקה. כפי שהרשות המחוקקת פעלה בנושא חוק העמלות, כך עליה לחוקק חוק האוסר על הבנקים לדרוש מחירים מופקעים על שליפת מסמכיםץ אך יש גם פתרונות מהירי טווח. ניתן לנהל משא ומתן על מחירי הדפים. עלות נדפים נקבעת על ידי הבנק וכצרכנים, יש לנו היכולת לשנות זאת. חשוב לדעת, כי במרים כאלה גם בתי המשפט נוטים לצידנו ולכן הבנק על ניהול לא תקין של החשבון.