זו האמת אין טוב ואין רע, זה נשמע קלישאה מוכרת אך לדעתי יש בזה אמת מאוד עמוקה. כל הזמן ניסיתי להיות הכי טוב , גדלתי על הרצון להיות הכי טוב, ואז בתחילת שנות השלושים שלי התחלתי להחלש בלימודיי באוניברסיטה כבר לא הייתי מצטיין הייתי בינוני ,עבורי זה היה מאוד מתסכל, יצר התחרותיות עזב אותי , נותרתי בינוני בלי דופי ללא ייחוד, מאז הישגיי החלו לרדת , התחלתי להזדקן ובינוניות החלה להזדחל אט אט לתוך מהותי ולהשתלט עליי. מאז אינני מצטיין יותר בעבודתי אני מדשדש חסר ייחוד, המנהלת שלי לא מפסיקה להתלונן על תלונות של לקוחות על תפקודי, היא מבקשת ממני לצפות בעובדים אחרים ללמוד מהם ולהצטיין, חרב הפיטורין תדירות על צווארי. ואז הידיעה הזו הכתה בי פתאום אין טוב ואין רע פשוט אין. המוח השיפוטי שלנו פועל בהשראת התיאוריה ההישגית מכוונת המטרה, אנו מציבים לעצמנו ייעדים, ואנו רוצים לעמוד בהם, קריטריונים ברורים ומי שעומד בהם מצליח טוב, שווה, נחשק ומי שלא עומד בכך לא שווה , צריך לפטר אותו, ואני אומר אין טוב ואין רע. להיות טוב שווה בדיוק כמו להיות רע, מה ??? איך זה ייתכן!! פשוט מאוד זוהי האמת, המציאות ריקה משיפוטים העולם מלא חוויות , רק בחברה שבנויה להישגים יש שיפוטים, בטבע אין שיפוטים, כל אחד חופשי להתענג כרצונו נקי משיפוטים, ואז שלא בוחנים כל דבר מתברר השיפוט האמיתי חסר השיפוטיות, אז האמת הגדולה מתבררת, החוכמה הכל יכולה מתבהרת והכל ברור, שאנו נקיים משיפוטים אנו נפתחים לאמת ולחוכמה האמיתיים , לאמת האלוהית של המקור, אז אנו רואים שמה שחשבנו שהיה רע היה מושלם לא יכל להיות אחרת, ומה שהיה טוב לאו דווקא קידם לשומקום מלבד להשביע את הממונים ולהכניס עוד דולרים לחשבון. אשמח להתייחסויות...