אצרח עד מעמקי נשמתי, ואתם לא שומעים, אתם חרשים אבכה את יגונותיי וצרותיי, דמעותיי זולגות, ואתם גם לא רואים אז, את את הלב אפתח בשבילכם, אתן הכל - רגש וחומר, אבל לבכם אטום מנסה גם להיות חזקה עבורכם, אבל חולשתכם רק מתגברת מיום ליום
איך שהזר - עבורכם אינו מנוכר ושאר ילדיכם ניצבים בפירמידה ובתחתיתה - אני!
נגמרו לי הכוחות להתמודדות אתכם נגמרו לי הכוחות בכלל אלך לי, ואפסיק לחשוב על המחר ואתם - תיהנו לכם עם מה שנשאר
כי לי אין כלום מכם לא רגש ולא חומר אני לכם רק אסירת תודה על מה שיכולתם לתת ונתתם אבל איני יכולה להכיל אתכם בחיי יותר
מצטערת אני עוברת |