כותרות TheMarker >
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      21/6/12 14:12:
    (*) בחלוף 24 שעות.
    0

    רחל

    2 תגובות   יום שלישי, 27/12/11, 10:17

    לאחר למעלה מעשרים שנה של חיים מחוץ לארץ, ולאחר עשור שבו כל ביקורי הקצרים בארץ היו מוקדשים כל כולם לטיפול בהורי, הגעתי לארץ לביקור מסוג שונה בתכלית.  אבי נפטר לפני כשנה ואימי הפליגה זה מכבר אל מחוזות השיכחה, ומעל לכל תכלית ביקורי הפעם הייתה לבדוק אפשרויות לחזור ארצה.  נישואי עלו על שירטון  ומבחינה מקצועית חשתי מבוזבז ומתוסכל, וכך עומד על פי שוקת שבורה נאלצתי לשקול האם לא הגיע העת לחזור הביתה. 

    שהיתי בביקורי בארץ כחודשיים, ובהם חוויתי חוויות שגם כעת חודשים רבים לאחר שחזרתי לגלות אני ממשיך לעכל.   מעבר לפרטים השונים ולתמונות השונות שבים ועולים ברוחי המאפיינים המשותפים לכל שאירע לי בשהותי בארץ ככלל.   ראשית, התחושה שמכל כיוון ובכל עת נמסר לי מסר.  שהמפגשים השונים, עם עשרות אנשים,-אלה שהכרתי והיו חבריי ואלה שמעולם לא פגשתי  - נשאו משמעות מיוחדת.  שמכל מפגש יצאתי עשיר בתובנה חדשה.  שנית, שבמפגשים שונים הייתה תחושה של משהו מסתורי, משהו שנשא עימו מימד חסוי, בלתי מובן, קסום.  מכולם השפיע עליי במיוחד המפגש עם הדמות אותה כיניתי ברבות הימים "רחל אמנו."  מפגש עליו אני מבקש לספר להלן.  אבל לפני כן, כפתיח אספר על מקרה אחר. 

    באחד מימי השבת, יצאתי לטייל בעיר העתיקה עם מארחיי לסוף השבוע שגרו במושבה הגרמנית.  עם שאנו חוצים את גן הפעמון דיברנו על הא ועל דא.  איני יודע איך וכיצד הגענו להעיד מהי החיה המייצגת אותנו.  אני ציינתי, שבמהלך כל חיי הצב הוא זה שאני מאמין מייצג אותי.  לא רק שראשי דומה לראש צב אלא שאני מהלך לאיטי כצב, וכל תנועותי תנועות של צב הן.  לאחר שבילנו כל היום בסימטאות העיר העתיקה, חזרנו לעת ערב אל בית מארחיי, ולפתח ביתם ניצב לו צב.  הם העידו כי בשלושים השנים שבהם הם חיים באותו בית הם מעולם לא ראו צב.  ואני הצטלמתי עם הצב שחיכה לי לפתח דלתם.  אחד מיני עשרות "ניסים" שקרו לי באותם ימים של קיץ.  אבל כאמור עיקר סיפורי הוא על פגישתי עם רחל שלי. 

    בימים הרבים שבהם שהיתי בירושלים התגוררתי במנזר בפאתי תלפיות וארמון הנציב.  מנזר זה שבו מתגוררות נזירות פרנצסקניות היה עבורי מעוז של רוחניות ושקט נפשי.  כאשר הגעתי בסופו של יום עמוס בראיונות ופגישות אל חדרי הצנוע והנזירי הרגשתי שכאן אני יכול לנוח ולהחליף כוח.  אורחי המנזר היו בעיקרם צליינים מאיטליה וצרפת ועם הנזירות החלפתי מדי פעם מילים של נימוס. 

    המנזר היה עטור בחומה וכאשר נכנסת בשעריו, היה שביל של כמאה מטרים מוליך אותך אל לב המנזר ואל גן שבו מתחת לעצים ניתן היה לשבת על גבי כסאות של פלסטיק ולאכול ארוחה או סתם להגות בשקט.   והנה באחד משעות הצהריים המאוחרות,  בחוזרי למנזר ולחדרי הצנוע, ראיתי אישה ישובה בגן.  הדבר הראשון שהבחנתי הוא שלא כשאר המבקרים היא נראתה ישראלית.  היא הייתה כבת שישים וחמש, קטנת מימדים, עם תלתלים צהבהבים ובמיוחד בלט הצעיף הסגול הסרוג שעטף את גופה.

    איני יודע מדוע, אבל ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא ישראלית.   'כן,' היא ענתה לי, באתי מן השרון במיוחד לבקר במינזר וללמד את הנזירות עברית.'   ישבתי לידה והתחלנו לשוחח.  'ראה,' היא אמרה לי, 'מאז שפרשתי לגמלאות, לא מצאתי משהו שאני באמת רוצה להתנדב לעשות.  והנה כאשר ביקרתי פה לאחרונה הנזירות שבו את ליבי בגישתן, טוב ליבן ורצונן לכבד כל אדם באשר הוא.  ובמיוחד התרשמתי ממחויבותן להתפלל בשפת הארץ.  אכן, הרגשתי, זהו דבר שאני הייתי מוכנה לעשות בלב שלם, לבוא וללמד אותן עברית,  וזאת היא אכן הפעם הראשונה שנסעתי כל הדרך מן המרכז לירושלים, וזה עתה סיימתי את השיעור הראשון.'   לאחר מכן היא שאלה אותי למעשיי, ואני ספרתי לה שאני עוסק בפילוסופיה, ובמיוחד במחשבתו של מרטין בובר.  'בובר,' היא נזקפה, 'בובר שינה את חיי.'  כאן מן הראוי שאעיר במאמר מוסגר שאת האמירה 'בובר שינה את חיי,' כלשונה, שמעתי לפחות שלוש פעמים בביקור זה.  זאת הייתה הפעם הראשונה.   בקשתי לשמוע כיצד זה והיא התחילה לספר את סיפורה. 

    היה זה בעת שהייתה עם בעלה דאז וביתה הקטנה בשליחות בחו"ל לפני למעלה מארבעים שנה.  בעלה עבד קשה והיא ניסתה למלא את זמנה בהתנדבות ובלימוד.  באחד הימים היא הגיעה למשרדי הקהילה היהודית ונכנסה לספרייה של המרכז הקהילתי.  'איני יודעת איך אך נמשכתי לספרו של בובר "אני ואתה," והתחלתי לקרוא בו.  והנה עם שאני קוראת את הספר, חשתי שאני חווה חוויה מהממת.  חשתי שמעין חומות של מראות סוגרות עלי מסביב, ואני לכודה במרכזן ואיני יכולה אלא לראות את דמותי משתברת במראות השונות.'   'זהו הרגע,' סיכמה, 'שבו הבנתי שאני צריכה עזרה', והיא הוסיפה באנגלית,  'something is off with me that'.  ומכאן, היא הוסיפה, החלה דרכה לחיפוש יעוץ ועזרה נפשית ורוחנית ששינו את חייה. 

    כשסיימה את סיפורה, היא הסתכלה אלי ואני הסתכלתי בה, ולרגע ארוך לא דברנו.  הערב ירד, וצל העצים סביבנו התארך.  רוח ירושלמית הביאה מעט קור, ושמש השקיעה ריצדה בין האבנים המסותתות.  בשרי היה חידודין חידודין.  הרגשתי שמשהו חשוב קורה לי אבל שקשה לי באמת להפנימו.  אמרתי לה שהגעתי כעת לארץ, הרבה בגלל מה שאני קורה לו "התסמונת הנרקיסיסטית," שכה רבים בעולמנו המודרני נופלים ברשתה, ושחיי האישיים, והמשבר האישי שאני עובר,  הם במידה רבה קרבנותיה.   וגם הזכרתי לה את הציור של נרקיס צופה בבבואתו, שצייר צייר הרנסנס האהוב עליי, קארוואצו.  ציור שצץ והופיע בפניי מספר פעמים, שוב באופן מסתורי, בשנה האחרונה.

    'כן,' היא אמרה, 'זהו אתגר לא קל.  אבל אני חייבת לומר לך, שעל מנת שאוכל לשמוע את המסר ולהשתנות בהתאם, הייתי חייבת להיות מוכנה לקליטתו והייתי חייבת להיות פתוחה להפנימו ובמיוחד חזקה או נואשה מספיק לבקש עזרה.'  והיא הוסיפה: 'מבחוץ ובכוח זה לא היה קורה, זה לא יכול לקרות.' שוב שתקנו לרגע קט, והיא קמה ממקומה ונפרדה ממני, שכן היא חייבת הייתה לשוב שוב לביתה במרכז הארץ.  ישבתי על גבי כסא הפלסטיק הירוק, וראיתי את דמותה הקטנה מתרחקת בשביל אל דלתות המנזר הגדולות.  היא פתחה את הדלת להולכי הרגל וסגרה אותה מאחוריה.  רק כשהיא כבר לא הייתה שם, עלה בדעתי, שמעולם לא פגשתי אותה, איני יודע את שמה, מלבד זה שהיא קראה לעצמה, לילי, כשמה של אימי, אשר בארץ שינתה את שמה לרחל.   אכן, כאילו הערפל נמוג מסביבי ובעיני רוחי התבהרה האפשרות, שהיה זה ביקור של אליהו הנביא, או של רחל אימנו המכונה גם השכינה.  שהיא באה למסור לי מסר ולענות על שאלה קיומית ששאלתי באותה עת, ושידעתי שהתשובה לה לא יכולה הייתה לבוא אלא בחסד הרגע.  והרגע הגיע. 

    ב'אור הגנוז', כותב בובר כי החסדים נהגו לספר בהקשר לפטירתו של רבי פנחס מקוריץ את האגדה הבאה: "בהטיה האחרונה של הדרך אל הכותל המערבי ראה רבי יעקב שמשון בערב אחד אשה עטופה בצעיף מקדקדה עד כף רגלה הולכת ובוכה. מיד נתמלאו גם בעיניו דמעות, עד של יכול לראות במשך שעה קלה.  כשנשא שוב את עיניו והביט, כבר נעלמה האשה. 'על מי יכולה השכינה לבכות אם לא על רבי פנחס', אמר לנפשו, קרע קריעה ובירך ,ברוך דיין האמת'."

    כך גם מתאר עגנון את דמותה של תהילה.   "זקנה אחת הייתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת  הייתה  וחכמה  הייתה וחיננית  הייתה  וענוותנית  הייתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים. ועוד זאת הייתה בה זריזות של עלמות. אלמלא בגדי זקונה שעליה לא ניכר בה שמץ זקנות".

     

    עשרים שנה לאחר שהופיע, במשרדי באוניברסיטה שבווירג'יניה, "סוכן ספרים" שהביא לי מסר שעיקרו, - כשתהיה מוכן תגיע הקריאה, וגם הוא נעלם כלא היה דקות לאחר מכן, כך הופיעה לילי, 'אשה עטופה בצעיף', שבעיני דמותי, היא נדמת 'למלאך אלוקים,' והביאה עימה מסר שאני מקווה שאני מבין.

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין