פעם, לפני כמעט עשור, אמרתי לאחותי שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל היא בין דתיים לחילונים, והיא זו שתביא לחורבן בית שלישי. לא אויבים מבחוץ, אלא ההקצנה הדתית. "לא נכון" זעקה אז אחותי, "אין שום בעיה בין דתיים לחילונים". נו טוב. מאז אחותי ואני לא מדברים. לא בגלל האמור לעיל. בגלל סיבות אחרות.

אבל עכשיו אני רוצה להכות על חטא. אני רוצה להגיד שטעיתי. טעיתי בגדול. לא שאחותי צדקה, חו"ח. אלא שאני טעיתי בהבנת הבעיה האמיתית ושורשיה, שתביא בסופו של יום לאותו חורבן כמעט בלתי נמנע: הבעיה של מדינת ישראל היא לא בין דתיים לחילוניים, או הימין ונפלאות הרס הדמוקרטיה, או ההקצנה הדתית, או נוער הגבעות והקו הישיר שלהם עם בורא עולם, או שנאת הזרים, או... הבעיה של מדינת ישראל היא אלה הקרויים "מלח הארץ".

"מלח הארץ". בחורינו פרועי הבלורית, ובחורותינו עם הקוקו והסראפן, אשר ביד אחת אוחזים במקלדת ובשניה בטלפון הסלולרי. אלה שעסוקים מבוקר עד ערב בלהסתכל במראה ולהתפעל כמה הם נפלאים. הם יקראו עוד ספר על "היחידה", ויתלו עוד תמונה של "הצוות", ובליל שבת יספרו על עצמם ויעתרו בענווה למחיאות הכפיים של הסובבים אותם. 

הבעיה האמיתית של ישראל היא הוד מגניפיסיותם, שעסוקים כל כך בעצמם ובתהילתם עד שטחו עיניהם מראות שהארץ בוערת.