לקטה ערכה וכתבה הבת שולמית

אריה, אבי, עלה לישראל מסקולקה שבפולין בשנת 1920. תחילת עבודתו הייתה עם קבוצה של מייבשי הביצות בחדרה. עבודה קשה ומפרכת, שהרבה חברים חלו שם בקדחת.

מחדרה הגיע (עם קבצת הסקלקואים) לקרית ענבים, שם הכינו את השטח לנטיעות. המקום היה הררי, מלא סלעים וקשה היה לחפור. שם הכיר את אמי צפורה. צפורה נולדה בגיניץ שבפולין. היא הייתה הבת הקטנה אחרי הרבה אחים. הוריה נפטרו כשהייתה ילדה קטנה. אחותה הגדולה גידלה אותה. היא עלתה לארץ ב- 1920 ובאה עם קבוצת הסקלקואים לקרית ענבים. היות ועבודת סיקול האבנים הייתה קשה, ואחרי התלבטויות וויכוחים ובירורים, בחרו להתיישב בעין חי (כפר מל"ל).

המקום היה שומם, חולות עד הברכיים, היו עשבי החילפה הגבוהים והחזקים ובלילות יללות תנים. צפורה זעקה: "אריה לאן הבאת אותי?". אריה שהיה אופטימי ענה: "עוד תראי כמה המקום יהיה יפה. אפילו בית ספר יבנה פה...".

אריה וצפורה התחתנו ב- 04/10/1923. החופה הייתה בתל אביב. החתונה הייתה ברפת הציבורית של הכפר. החתונה הייתה משותפת לאריה וצפורה ולאברהם ומאשה. הביאו יין בחביות וביסקוויטים בשתי חביות גדולות, שהמשיכו לאכול אותם עוד כמה שבועות לאחר מכן.

בכסף הראשון שקבלו בנו קודם כל את הרפת בשביל הפרות.

אצלנו במושב בנו את הרפת לפני המגורים      

ואת הפרות שלוש פעמים ביום היו חולבים

מנהג משונה היה

ב- 12 בלילה חליבה אחרונה נעשתה

חשמל עדיין אין

ובא הפנס – לכן.

תולים הפנס למעלה בתקרה

וכך קדימה – לחליבה!

לפעמים בגלל האור העמום

הזנב של הפרה מצליף ובכד לא נשאר כלום

הפנס

שולמית  נולדה ביולי 1924 ודני נולד בנובמבר 1929

הצריף שנבנה אחר כך כלל שני חדרים ומטבח. בית השימוש היה צריפון קטן שהוקם הרחק מן הבית, וליד הבית (הצריף) הוקם חדרון קטן עשוי מפחים, זו הייתה המקלחת, שהמים בה תמיד היו קרים (גם בחורף).

פעם בשבוע הרתיחו מים בדוד מים גדול (הרתיחו על הפרימוס), וכך התרחצנו גם במים חמים.

השולחנות והארונות היו עשויים מבוקסות (מארגזים). אחר כך חיזקו את הצריף מלבנים שהכינו מחמרה (חול אדום) מעורב בקש. אמא הייתה כובסת את הכביסה הלבנה ומרתיחה בחוץ בדוד גדול על גבי ענפים. את הכביסה היו מעמלנים ומגהצים במגהץ על פחמים. ביום חמישי אמא צפורה הייתה אופה לחם וחלות מתוקות ממולאות בגבינה ובפרג (לא היו אז מאפיות). התנור היה בחוץ והיה בנוי מלבנים, עשויות חמרה וקש.

אחר כך באו הילדים. הראשונה אני, שולמית, ואחרי 5 וחצי שנים אחי דני ז"ל. היינו ילדים מאוד מאושרים. נולדנו לחופש ולשמחה. בקיץ הולכים יחפים עם מכנסי התעמלות כחולים – גומי במותניים וגומי בשוקיים. משחקים הרבה בחוץ, מטפסים על עצים ועושים כל מיני תעלולים. מתגוללים בחולות של הרחוב הראשי הארוך (עד שהוקם הכביש)

לפני הרבה שנים היה לנו בית – צריף

היה בו טוב ויותר לא היה צריך

אבא הקים אותו במו ידיו

יסוד של לבנים מחול וקש וגג עליו

הקירות מבפנים ומבחוץ מקרשים עשוים

והיה שם כל כך יפה ונעים

ובפינות הבית ארונות מארגזי תפוזים

שם את מעט בגדינו היינו שמים

ובימי חורף של גשמים

היו המים פנימה דולפים

אבל לנו היה חם והיינו מאושרים

כי ארץ יפה כך חשבנו פה בונים

אין רדיו, אין טלוויזיה, אבל יש חברים

שכל ערב אצל מישהו מתכנסים

ולאור עששית מהבהבת עד חצות מדברים

קצת רכילות והרבה את ההמשך מתכננים

פה בצריף ראינו חיים

על עץ האזדרכת בחצר בכפר מל"ל. שולמית בת 9 וחצי ודני בן 4

ההורים ואנחנו הילדים

בימי חמישי אמא חלות מתוקות אופה

בגבינה ובפרג אותן ממלאה

צ'ולנט עם קישקה בשבת

בשר – הקצב מביא כל יום קצת

וחם וטוב לנו. יותר לא רצינו

והיינו מאושרים – האמינו!

החיים של ההורים לא היו קלים. פרנסה הייתה בקושי. כל אחד מהמושב קיבל שטח אדמה: 7 דונם ע"י הבית ו- 7 דונם בדרך רמתיים מגדיאל ו- 2.5 דונם היכן שממוקמת היום רמות השבים. שם נטעו כרמים. איזה אשכולות ענבים יפהפיים – ענבים ירוקים כהים, ענבים ירוקים בהירים – טעם גן עדן. הבציר היה לנו ממש חוויה. אחר כך נמכרו הכרמים לעולים חדשים שבאו מגרמניה (קראנו להם היקס) היום רמות השבים. בחלקה של רמתיים נטעו פרדס, ברבות הימים הפרדס נתן פרי, ואז הקימו משפחות ביחד בית אריזה (אנחנו הקמנו את בית האריזה בשותפות עם הדוד אברהם חינסקי). בבית האריזה בררו את התפוזים: גדולים וקטנים, טובים או נגועים". אנחנו שהיינו כבר קצת גדולים, עזרנו באריזה ובקטיף. בררנו וארזנו. את התפוזים הטובים שלחנו לחו"ל. היו עוטפים אותם בניר אריזה מיוחד מרוח בחומר משמר. על הניר היה כתוב באנגלית ג'פו (יפו). לתפוזים הפגועים קראנו "בררה" והם נשלחו לתוצרת מקומית.

את האוכל לפרות קנינו מערבים שבאו אלינו (בעיקר מקלקיליה). הם באו עם גמלים ועליהם שקים של תבן (זה היה האוכל של הפרות). את הערבים הכרנו אפילו בשמותיהם.גם זיתים שלא היו עדיין טובים לאכילה קנינו מהם. אחר כך היינו יושבים בחצר ודופקים את הזיתים בפטיש או במשקולת, שמים בפחים ומכינים אותם לאכילה.

בתחילה לא היה במושב חשמל. את האור בלילה היינו מקבלים ממנורת נפט (עששית). במטבח מנורה פשוטה ובחדר מנורה יותר יפה. את האוכל בישלו או על פירמוס או בעיקר על פטיליות.

היו מקררים את האוכל על הריצפה. הסיר עם התבשיל היה מונח בתוך קערה עם מים על הריצפה. בקיץ מים קרים היינו שותים מכדי חרס (ג'ארות) שהיו מונחים על הריצפה ומתקררים. אחר כך הגיע מקרר על קרח, וכשהקימו את עמוד החשמל בחצר ההורים קנו מקרר אמקור על חשמל. לא עוד עששית דלק. מנורות חשמל האירו את הסביבה.

הבילויים של ההורים היו לשמוע הרצאות, בעיקר של המפלגה, שהתקיימו ברמתיים. הבילוי העיקרי היה לצאת כמעט בכל ערב, כל פעם למשפחה אחרת, פעם אלינו, פעם למזורסקי, פעם לחינסקי, פעם לבן יהודה וכו'.

מעלים בעיות של המושב ובעיקר מרכלים. בחצות היו חוזרים לחליבה. היו גם הופעות בידור בכפר וגם ריקודים.

אבא אריה האמין שמשק חקלאי זה הדבר הכי טוב

למרות שאף פעם לא הצליח לחלוב

ציפורה היא זאת שאת הפרות חלבה

פעמיים ביום את החלב הביאה למחלבה

שני כדי חלב משני צידי החמור

רק היא ידעה אותו לרתום ולקשור

היו לה לולים וגם פרות

שמדי פעם היו בורחות

ראה אריה שיש במשק על מי לסמוך

הלך לחפש במשהו אחר לעסוק

נסע לתל אביב נהיה פקיד ואחר כך מנהל

ועל מסירותו קבל תמיד הלל

כך עברו שנים

חיי עמל קשים

כך צעד צעד התקדמו ההורים, כמו כן דאגו שגם אנחנו נתקדם.

כשגמרנו עממי שלחו אותנו ללמוד מחוץ לכפר. אני, שולמית, למדתי להיות גננת בסמינר לגננות בתל אביב.

דני ז"ל למד חקלאות במקוה ישראל. גם מוסיקה למדנו, בעיקר נגינה בכינור. גם ספרייה הייתה במושב וקראנו הרבה ספרים.

שמענו גם תוכניות רדיו. שני רדיו היו במושב, אחד אצל מנחם מזורסקי והשני אצל שיינרמן שרון. אצל שרון לא נתנו לכל אחד להיכנס, כך שאת תוכנות הילדים בעיקר בשעה 17:00 רצנו לשמוע אצל מנחם מזורסקי.

אחר כך נבנה בחורשה מועדון ששימש לפעולות הנוער העובד. בעיקר ביום שישי המועדון היה מלא, והריקודים לקול מפוחית הפח היו סוערים, הורה, פולקה ועוד.

אנשי עבודה זו הייתה דרכם

גם קצת נחת ראו פה ושם

כדרכו של עולם חתונות של הילדים

ובואם של הנכדים

תמיד היו מאמינים ואוהבים

גם את הארץ גם את הכפר

עמיקם, המדריך בנוער העובד יחד עם הקבוצה

ובעיקר את הצאצאים

תודה לאינתי מהאתר שעצה לי איך מעלים את הפוסט , וכנראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד , במיוחד בהעלאת תמונות