כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (10)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      17/1/12 07:59:
    תודה זיוית, הבתי את הרעיונות היצירתיים..
      17/1/12 07:46:

    כואב. מוכר. כואב.
    אולי ללכת לים לצעוק.

    אולי לשבור כמה כלים.

    לפרק את המתח הפנימי.

      17/1/12 07:21:
    תודה על תגובתך רחלי. המצב קצת השתפר מאז כתבתי...
      17/1/12 05:51:
    לפעמים גם מהמשפחה מתגרשים, אבל, מניסיוני המחיר הוא גבוה, וכן, יש דרך חזרה והמצב הפיך אבל כניראה צריך לעבור הרבה זמן עד שהרוחות נרגעות...
      31/12/11 09:10:
    מורן יקרה כנראה שלא כל כך הבנת את מה שקראת. אין לי עניין לרצות אף אחד, אני פשוט רוצה להיות בסביבה שיש בה אהבה ונתינה ולא רק לקיחה ורכילות. אין לי שום מריבה עם אף אחד אלא רק עייפות מתמשכת והחלטה ותובנות אחרות משלך. משפחה זה קדוש אם אכן יש אהבה והדדיות, וזה ממש לא נושא קדוש אם זה אחרת. אני נמצאת בנקודה בחיים שהיא מאוד שונה משלך, עשר שנים קדימה, נדמה לי שיש לי ראייה מפוכחת, ובעיקר, אני לא מוכנה שיסבנו אותי יותר. למזלי הטוב מאוד אני יודעת מה זאת אהבה, ואיך אהבה צריכה להיראות, ובמקום שאין בו אהבה אני לא מוכנה להיות יותר.
      30/12/11 19:36:

    טלי יקרה,בטוח שרק בגלל צרותעין נותק הקשר? הרי זה יותר מורכב ותמיד לריבים במשפחה יש עוד רבדים.ההפוגה שאת לוקחת צריכה להיות אולי ברורה לצדדים הנוגעים שאת זקוקה להפוגה להבין איך את ממשיכה מפה ומה אופי של הקשר שימשיך.גם אני כמוך גדלתי על ערך עליון:משפחה.וגם אצלנו יש ריבים וניתוקי קשר לא ברורים אבל לאורך הדרך היה את מה שאת מתארת תחושה קשה ומועקה ובסוף מטאטאים מתחת לשטיח כי יודעים שלא תצליחילשנות אנשים ואת מה שיחשבו עליך אבל משפחה בטוב וברע משחקים אותה כאילו הכל בסדר ונמנעים מלגעת ולהעלות לפני השטח את הנקודות הכואבות.צריך למצוא פתרון ביניים לאיך ממשיכים לצוף.אבל הכי חשוב זה לדעת שכשאת תצטרכי הם יהיו או היו שם בשבילך וגם להיפך.כי זה משפחה.אם ילדיך יראו שזה לא קיים זה יערער את המושג הזה "משפחה" ואז איך תבני את מערכות היחסים ביניכים אם אין מחויבות כזאת ואת המשהו הזה שיגיד אנחנו מאוחדים וביחד ואחד למען השני בגלל מה בעצם?למה אני חייב להיותבקשר עם האדם הזה?הרי גם ילדים מאומצים משהו מושך אותם לחפש את ההורה הביולוגי  כי כולנו גדלנו על כך שמשפחה זה קשר אחר יש בזה משהו שמלכד את קבוצת האנשים הסאת בכל זאת.למשל עם כל הפער בין המשפחה שאני ושרון בנינו לבין הפער במנטליות וערכים של הלהורים שלו,וכל הריבים שהיו, אמרתי לשרון:" לא יעזור על משפחה נלחמים",אז שוב שיחה ושוב ריב ושוב החלטה שלמען הילדים והמשפחה נושכים את השפתיים ומקבלים את האנשים כמו שהם ויודעים מה לסנןואיפהלא לשתוק ואיפה כן לפתוח את הדבים גם אם את יודעת שזה לא יעשה כלום מלבד לשפוך את מה שצברת בפנם.תחשבי מה את עושה כדי שתחיי בתחושה טובה עם עצמך,אל תנסי לפעול בגלל שאת רוצה לשנות מה יחשבו עלי.אין מה לעשות החיים לא הוגנים וככה בטח גם הם חושבים -שלא הוגנים כלפיהם,אי אפשר לרצות את כולם.מקווה שתמצאי דרך שתצאי מרוצה יחסית כי במצב הקיים כולם נראה לי אוכלים את הלב.

      29/12/11 08:07:
    כן זוהי, את צודקת, אני באמת בורחת...אבל נכון לעכשיו זה מה שמתאים לי. לא יודעת מה ילד יום, אולי בשלב מאוחר יותר אוכל להתמודד, אבל לא כרגע. תודה על העצות ועל התגובה. כל טוב, רויטל
      28/12/11 19:57:
    יקירתי את בורחת לא יעזור ! ככה לא פותרים בעיה -רק מטשטשים אותה . אני בטוחה שכל מה שכתבת כאן - כי את מנתקת קשר מוחקת ממחשבתך , לא יקרה . פה את מכאיבה לעצמך יותר . זה ישאר עמך , את תשאי את הכאב במקום עמוק ,והוא ימשיך לכאוב עם הזמן . אני מבינה את המקום שלך . הייתי מציעה לך , שתשוחחי בגלוי עם הקשורים בנושא - תשמיעי את דברייך - סלחי להם מהמקום שלך הפנימי . קשרי דם לא נמחקים . ואמא זו אמא . יבוא יום שתצטערי אם לא תעשי זאת זוהי באהבה
      28/12/11 17:50:
    תודה ירון על תגובתך, מודה לך על הכוכב. כל טוב, רויטל
      28/12/11 17:26:
    10 זה הרבה יותר מכוכב. זה אמירה.
    0

    כשהאהבה כבר מתה

    10 תגובות   יום רביעי, 28/12/11, 12:01

     

     יש דברים שהשתיקה יפה להם ויש דברים שמושתקים, ויש דברים שלפעמים נמאס כל כך, פשוט נמאס לשתוק, ואז הם מתפרצים בעוצמה כל כך חזקה שזה מפחיד מה שזה עושה לנשמה וללב. אני מדברת על נושא של אהבת משפחה, כן, כזאת שהיא "מובנת מאליה", "אהבה שאיננה תלוייה בדבר", אהבה שהיא "טבעית", ולמען האמת בינה ובין טבע אין דבר.  הטור הזה לא פשוט. לא פשוט לכתוב אותו, ולא פשוט אפילו לסדר את המחשבות בסדר הגיוני, כי הרגש לפעמים גובר על ההגיון, וברגע זה אני מרגישה שרימו אותי כל החיים כשסיפרו לי "סיפורי סבתא" על אהבת משפחה. ואם להודות על האמת אני מרגישה גם פחד, פחד עצום. האם יקרה גם למשפחה הקטנה שלי שתחדל האהבה מלהתקיים, האם המסר שאני מוסרת לילדי על האהבה כשהיא מתקלקלת הוא מסר בריא?

    אני מדברת על הקשר שלי עם אחי, אחותי ועם אמי. אני פותחת פה תיבת פנדורה, ואני מקווה שפתיחת התיבה הזאת תתן לגיטימציה לאנשים אחרים שקורים להם דברים דומים לא לפחד. לא לפחד לומר את מה שבאמת מרגישים וחושבים, גם אם כואב, גם אם מוזר וזר, כי הדבר האחרון שנכון לעשות הוא לשמור בבטן, כי זה לא בריא, וכבר ראיתי אנשים שליבם לא עמד להם, והם לא יכלו להתמודד עם החיים והמוות בא להם מוקדם מן הצפוי, ואני לא רוצה להיות אחת מהם...

    אני לא מצליחה להבין איך זה שאנשים שאמורים לאהוב אותך הם אלה שפוגעים הכי הרבה. עוצמה של אהבה זהה לעוצמה של כאב ולעוצמה של שנאה וקנאה, והכל יחד מתערבב כל כך, שאני לא מצליחה למצא את הסדר באי הסדר, ורק יודעת שיש כאב גדול בלב שלי ורצון די עז לקחת את עצמי ואת משפחתי וללכת מכאן, ולחזור למקום שממנו באתי, שם הבדידות אולי היתה גדולה יותר, אבל היתה לי שלוות נפש שאין לי אותה אפילו לרגע אחד כאן.  

    אנשים מסתכלים מהצד ורואים בית יפה ומשפחה יפה וחושבים שהכל דבש בחיים של האנשים האלה, הכל כל כך נהדר שאפשר לקנא בהם, ואם לקנא בהם אז אולי גם להתאכזר אליהם, כי אם יתאכזרו אליהם (כי להם עצמם רע כנראה), ירגישו טוב יותר בקשר לעצמם והמעגל הזה אולי ירגע אצלם. ומה היה לנו שם? בסך הכל הגענו לכאן ופתחנו את ביתנו לכל ואירחנו ונתנו ושימחנו, וכנראה שזה היה קצת יותר מידי צורם לאנשים, שברגע שראו את מה שראו הניחו שהכל כל כך קל אצל האנשים האלה, כל כך פשוט, כי בטח יש להם כסף, ואם ככה, אז בטוח שכל כך קל להם בחיים, ואפשר להתנהג אליהם כמו שמתחשק להתנהג אליהם, והם יקבלו הכל ויסלחו על הכל כי זאת משפחה, ואפשר להקיא על האנשים האלה את כל הרעל שיש לאנשים בלב והם יסלחו וישכחו וימשיכו הלאה כי זאת משפחה, ובמשפחה כל כך אוהבים וקשורים וכו' והכל לגיטימי, ואין גבולות לא לכמויות הרעל שנשפכות וגם לא למילים הכואבות.

    ואז קרה משהו מעניין: לא יכולתי יותר. לא יכולתי לקבל את הרוע ואת צרות העין. כן, אני שתמיד ידעתי לספוג לא מוכנה יותר, עד כדי כך לא מוכנה שניתקתי קשר מאחי ומאמי ואין לי שום חשק ורצון ואפילו זיק של מוטיבציה לתקן את הקשר איתם. אז מה אם הם המשפחה שלי? האם זה נותן להם לגיטימציה להכאיב לי ללא הפסקה? לרכל ולשנוא, ועל מה ולמה?

    אני מרגישה אכזבה קשה, ותאמינו לי שלא היו לי ציפיות גדולות מהם, ונוצר לי מן מדבר כזה יבש בלב, ולצערי גם מריר מאוד, כי רוע משתק אותי, וכשהוא משתק אותי אני פשוט מתפרקת, וזה בדיוק מה שקרה, ואני שממש לא רוצה לחוות את הרגשות האלה יותר. בעצם מה שאני מחפשת עכשיו היא דרך לעקוף את הכאב, להמשיך את החיים שלי הלאה, למישהו יש רעיון איך עושים את זה, לעזאזל?

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      חוזה לך ברח
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין