אם לא תבקש יפה - אני לא אתן לך להשתלב. תשכח מזה.
דווקא אלה שנדחפים כאילו הכביש שלהם - דווקא איתם אני הכי ביצ'ית. לא נותנת.
הכוחניות הזו מקוממת אותי, מעוררת בי את רוח הלחימה, מטריפה אותי, מעצבנת אותי. מה כ"כ כואב לך להמתין בסבלנות, לבקש בדרכי נועם ?
יתרה מכך, כשאני ב"צד השני", זה שזקוק למחווה הזו מנהגים אחרים - מעולם לא נתקלתי בנהג אחד (נשבעת שאפילו לא אחד או אחת) - שסירבו לי כאשר ביקשתי. אז אני שואלת את עצמי ואתכם - האם לא יותר משתלם פשוט לבקש מאשר לקחת בכוח ? ככה כולם מרגישים טוב, מרוצים ומרווחים.
הכי גרועים הם אלו שעוקפים את הפקק הארוך כאורך הגלות, ואז מנסים להידחף לתחילת התור. חוסר הגינות משווע שכזה מוציא אותי מדעתי.
אני לא מסתכלת עליהם אפילו, המבט ישר לפנים, אפילו שבזוית העין, שדה הראייה שלי מאפשר לי לקלוט אותם מבקשים ללכוד את תשומת ליבי, את עיניי, נועצים בי מבט עקשן, אבל אני לא מחזירה להם, לא אזכה אותם בחצי מבט אפילו. מיד נצמדת למכונית שלפני בהתרסה, לא משאירה רווח, שום פתח שלתוכו הם מתעקשים להידחף באגרסיביות. ומרגישה מצויין. איך ניצחתי את הביריונים הללו, איך לא ויתרתי, איך עמדתי על שלי, איך הייתי אסרטיבית, לא נכנעתי.
חשה מעין התרוממות רוח כזו, הקלה, גאווה, התעלות.
תלמד להיות מנומס, קצת דרך ארץ לא תזיק לך.
תמתין, ורק אז אני ביוזמתי ארגיש בצורך להיות נדיבה כלפיך. מבטיחה.
האמן לי שאז אהיה טובה אליך, ואפנה לך את הדרך בשמחה.
יש לי חשבון פתוח עם כל נהגי האוטובוסים והמוניות שבטוחים שהכביש בבעלותם, חותכים בלי חשבון, חודרים לטריטוריה לא שלהם בטבעיות מתמיהה, רק כי יש להם פז"ם עליו, כל אותן פעמים שהם הצליחו להביס אותי ולגרום לי תחושה מגעילה בבטן, כאילו שפלשו למרחב שלי, כאילו אנסו אותי, בבוטות, באלימות הזו.
איתם אני הכי רעה. הכי קשוחה.
*****
לפני כמה חודשים ג'יפ רחב מימדים סטה במפתיע ממסלולו וחתך אותי בחדות, נכנס בכוח לנתיב שלי, מבלי לסובב את עיניו לכיווני על מנת להתריע על כוונתו. בלמתי בכעס, וצפרתי לו בתגובה. אני שונאת שעושים את זה, לולא הייתי מגיבה במהירות ובולמת בזמן - יכולתי להיכנס בו. זה היה מסוג ה "כמעט" הללו. הוא פתח את החלון וסוף סוף הפנה את פניו אלי, כולו רותח , " מה ?! מה את רוצה ?! למה את צופרת ?! " (אני ?? איך בדיוק אני כאן הלא בסדר ?! שמת לב מה עשית הרגע ? - בחוסר מודעות שכזה מזמן לא נתקלתי.) לא השבתי לו, רק נעצתי בו עיניים קרות, יש לי את הפאסון כשאני רוצה. שמרתי על ארשת רגועה, על פניי נסוכה הבעה שלווה, למרות שבתוכי רשפתי כולי. חתיכת חצוף. תוך כדי שאני שותקת ובוחנת את פניו בריכוז, לא מסירה מבטי החודר ממנו, אני מזהה שמדובר שאיזה ידוען. אבל אחד כזה שכולנו מכירים, באמת מפורסם מאד. אני מופתעת מהגילוי. ממש לא הייתי מאמינה עליו, לא הייתי מייחסת לו גסות רוח כזו, איך הוא צורח ככה, מאבד שליטה על עצמו. בטלוויזיה וברדיו הוא מדבר אחרת, סוג של אינטלקטואל , איש רחב אופקים, כזה שעד לאותו רגע מאד הערכתי, לרוב מדבר דברי טעם, דעתן, שמאלני, לא אחד שהייתי חולמת אפילו שישתלח בי בבוטות מעין זו או שיעז לחתוך אנשים בכביש. מי היה מאמין. איזו אכזבה. והנה אותו סלב רואה שאני לא משיבה לו, ואני מזהה איך חוסר התגובה שלי משפיע עליו. הוא נרגע, הוא אפילו קצת מתבייש בעצמו על שאיבד את קור רוחו. ושניה אחר כך הוא כבר לוחץ על הגז ונעלם בבושת פנים. לא אלבין כאן את פניו ברבים, אשמור על הפרטיות שלו ולא אחשוף את שמו. לא מעוניינת לרדת לרמה שלו, וגם כי אני לא מוצאת בכך טעם. אחרי הכל כולנו בני אדם, אנושיים וטועים, קורה שאדם מועד להתנהגות ירודה שאינה מאפיינת אותו דרך קבע.
****
במקרה אחר שהתרחש ממש השבוע, בדרכי חזרה הביתה מהעבודה, מכונית מרחוב צדדי מימין לכביש שבו נסעתי, החלה להתקדם לנתיב שלי מבלי לבקש, בסטייל של "ברור שמגיע לי" , כאילו לא מקובל ליצור קודם קשר עין עם בעלת המכונית שאתה רוצה להיכנס לפניה, לסמן לה ולקבל אישור או הינד ראש.
מאחר שהתנהגות כזו דוחה אותי, לא איפשרתי לו. עשיתי כל שביכולתי על מנת למנוע ממנו, ושלא כהרגלי - ביצעתי זאת תוך כדי שאני לא מסירה את המבט המצמית שלי מהעיניים שלו.
הוא ישר ניצת. ככל ערס מצוי, מיד פתח את החלון שלו (שלי היה סגור), וצרח לעברי - "מה הסיפור שלך, יא חתיכת זונה מטומטמת ! מה את עושה לי דווקא, מה כל כך כואב לך, זונה בת זונה !"
כאמור, במקרים כאלה אני לרוב שותקת, אבל הפעם נורא הצחיקה אותי כל הסיטואציה. באותו רגע אפילו לא ידעתי להצביע מה הצחיק אותי, אבל פשוט התחלתי לצחוק, (ממש לצחוק, לא לחייך), והבחור היה בהלם ממני. הוא לא ציפה לתגובה הזו.
בדיעבד, כששיחזרתי עם עצמי את המאורע, אני מאמינה שאולי מה שהצחיק אותי היה התחושה הטובה שלי, השלווה כזו שממלאת אותי כשאני בטוחה בעצמי, כשאני יודעת שהצדק עימי וכשאני מרוצה מאופן ההתנהגות שלי.
ואז שום דבר לא חודר ולא פוגע בי, אפילו לא מלים חריפות כמו "זונה", שהיא קללה די רצינית להאשים בה את הזולת, תסכימו איתי בוודאי, אולם היא לגמרי לא הזיזה לי, לא העליבה אותי. להיפך מנקודת מבטי היתה זו סוג של מחמאה (!) אפילו - כזו שבעיקר הצחיקה אותי כהוגן.
הרגשתי משוחררת כזו, בלתי פגיעה. זה היה כ"כ נעים לחוש ככה, שלמה עם עצמי. קשה לי להסביר אפילו עד כמה. אני הכי אוהבת את עצמי שאני כזו, שופעת ביטחון עצמי.
קודם כל - אני לא חייבת. לא רוצה , ולא חייבת.
דבר שני, אותו נהג הרי לא יודע שאני לפעמים עוצרת מטוב ליבי ונדיבותי כדי לאפשר למכונית חונה להשתלב בתנועה, ממתינה בסבלנות אין קץ בזמן שהיא עושה רוורס.
אין לו מושג שכאשר אני מבחינה במכונית עומדת בציפייה לפנות ימינה , עד שמישהו יואיל לעצור לה כדי שתשתלב בנתיב, אני מיד מרגישה צורך להיות זו שתפנה לה את הדרך. מה עם כל הפעמים הללו שהוא לא היה עד להן, ורק אני יודעת עליהן ? אז למה שיהיה לי איכפת מה חושב עלי הזר הזה ?
הבחור השתומם כהוגן לנוכח תגובתי הלא צפויה. הוא עצבני כולו, מקלל אותי בזעם, ובתגובה אני צוחקת.
בסוף אפילו פתחתי את החלון ועניתי לו בטון רגוע - " נכון מאד, אתה צודק, אני זונה. "
אח"כ המשכתי הלאה בתחושת ניצחון , מותירה אותו מבולבל, ומתקדמת לכיוון ביתי, חופשיה ומאושרת. |