0
האורות באולם כבים, תאורת פנס יחידה מלווה את צעדך באומץ, אל מרכז הבמה. אל מול שורות ריקות של כסאות את פותחת בקול יציב במונולוג. את המילים את כתבת, את התפאורה את עיצבת, והבימוי הוא עבודה של חיים שלמים. הדממה באולם מחזירה אלייך את הד צעדך במעגלים, לעולם במעגלים. כשהאורות באולם עולים, בסוף המחזה, את מביטה לצדדים, נתקלת בעינייך בשורות של כיסאות ריקים, וכמו חתכו את החוטים את צונחת תחתיך ונותרת פזורת אברים על הבמה. הערב זאת היתה המערכה האחרונה, במחזה של חייך הקודמים. |