שמחה.

מפחדת לשמוח.

זה בטח לא אמיתי.

תשמחי, תרשי לך.

זה עוד מעט יעבור.

אבל לפחות עכשיו. כן, אי אפשר להתווכח עם העכשיו. העכשיו טוב. חם. אוהב.כמו פעם.

שקרנית.

את לא מאמינה.

אני יודעת שזה לא. אבל הייתי רוצה. כל כך הייתי רוצה שכן. אולי אם אני אשכח רגע, אולי לשניה הכל ייעלם. כל הפחדים. כל האמת. כל מה שנכון. ויישאר רק הביטחון הרעוע הזה, הפירור הזה.

הפירור הזה בתוך הכלום הרי יכול להיות הכל.

שיישאר. שתנצח האשליה הזו.

ושאני אעלם. כאן ועכשיו. שזהו. שאחר כך לא יהיה יותר כלום. שזה יהיה הזכרון האחרון. החלום.

בלי להתעורר אחר כך.

אין אחר כך. אני מתעוררת עוד לפני שאני מספיקה להירדם.

בוא נמשיך ככה. נעמיד פנים. 

faire semblant . כמו בשיר. בוא נעמיד פנים שזה ככה, וזה טוב, ואוהב. אני צריכה את זה. עניין של הישרדות. זה כבר שיר אחר. גם אתה. תחלוק איתי קצת. אני עוד שניה קורסת. אולי אני כבר אחרי. אולי קרסתי כבר. אז אני צריכה אותך. תיקח קצת. מה יש? אז תיקח. תסחוב. אני סחבתי את זה לבד, כולי לבד, הכל, כל זה, כל השנים. אז עכשיו אתה. תחייך ותשמח. ותגיד שטוב. ותעשה כאילו שכחנו. תעשה כאילו באמת. ותיקח על עצמך. תיתן לי לאהוב אותך לפני שהכל יקפא. לפני שלא יישאר יותר כלום.

בוא נימס.

ניתן לאור של הפלאש להתיך אותנו, ונימס ביחד. עד עצם היום הזה. כמו באגדות.

בוא נתמזג עם הבתים הישנים, עם הים, עם האוניה.

בוא נשכח שהפרחים מפלסטיק, שהעוגות היפות האלה אף פעם לא טעימות.

בוא נאהב. אפילו בכאילו.

לרגע אחד, בעולם רנדומלי אחד, זה יהיה רגע מאושר.