הייתי בבוםבמלה. לא בכל הפסטיבל, רק כמה שעות, עם תירוץ טוב מהעבודה. אני עובד הרבה עם בני נוער, מכיר הרבה בני נוער, מכיר את העולם של בני הנוער, יודע בדרך כלל מה הם רוצים ומה הם אוהבים ואיך צריך לדבר אליהם (זאת העבודה...)
אבל בבוםבמלה חוויתי משהו שונה. פתאום, בבגד ים, על החול - אולי בעיני הצופים מסביב והדגים בים, הייתי כמעט שייך אליהם. טוב אני אפילו אכריז - הרגשתי כמו אחד מהם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהם התייחסו אלי כשווה, לא הפעם הראשונה שהם שיתפו אותי ברכילות, בבעיות, בהתלבטויות. אבל על החוף בפסטיבל, הרגשתי איך כל המחיצות הוסרו לכמה שעות.
והתגלע לי גוש ענקי בגרון.
נזכרתי במלך טוביה הראשון מהסיפור של יונתן גפן, שלא הצליח לבכות עד שביכה את נעוריו שלא יחזרו.
אהבה ראשונה, מרד, מבוכה, אידיאלים, אש בעיניים. לו רק יכולתי לחזור להיות בן 16...
מצד שני, הייתי כזה חנון בתיכון שהייתי מביא לעצמי מכות. |