לתפארת

"המדינה איבדה את המצפן ואת המצפון" (ממשלת הצדק העולמית מודיעה בתדהמה, על התנכלות לפרופסור עם מצפון).

נתחיל בחוק היבש; המוסד לביטוח לאומי משלם תמורת ימי מילואים, אולם הוא לא משלם עבור ישיבה בכלא. במילים פשוטות, טיפוס שלילי מחליט לנצל את הימים באופן פרודוקטיבי; ובמקום לבוא לעבודה, הוא עוסק בכל מיני מעשים מפוקפקים. ואז, למגינת לבו, נתפס העבריין וגם נכלא, כדי שיהיה סיפק בידו להרהר במעשיו הנלוזים. משום מה, בחוזק לב ובאטימות אדישה, מתנער ממנו המוסד לביטוח לאומי ומסרב, מסרב!!! לשלם עבורו. כעת נביט מסביב; אין מאחורינו, אין מצדדינו ואין מלפנינו; ובכן, נודה בלחש ולעצמנו, שיש צדק וגם הגיון במדיניות הזו. אדם שפוי בדעתו שמחליט בדעה צלולה לעבור על החוק, אין שום סיבה בעולם שהמדינה תפצה את מקום העבודה שלו (בגין היעדרותו), בזמן ישיבתו בבית הסוהר.

כעת הקשיבו לסיפורו של פרופסור עידן לנדו, מרצה בחוג לספרויות זרות ולבלשנות באוניברסיטת בן גוריון. האיש נשפט לשבועיים מחבוש בעקבות סרבנות לשירות מילואים מטעמי מצפון. יצוין כי הנ״ל מחזיק בותק מרשים של 11 שנות סרבנות, בין 2003 ל־2011 הוא נכלא שלוש פעמים בגין סירוב להתייצב לשירות מילואים, אולם לא ננקטו נגדו צעדים כל שהם. לפני מספר שבועות, שמע לנדו בהלם כי הנהלת אוניברסיטת בן גוריון הורתה לנכות מחצית משכרו בתקופה שבה נכלא, בקיץ האחרון.

״זה צדק זה?״, שאגו במקהלה 230 מרצים בכירים ממדינת ישראל, ועוד 100 מרצים מחו״ל. כולם משתייכים לצד מסוים של המפה, ומחזיקים במונופול על הצדק והערכים האוניברסליים. לטענתם מדובר ב״עיוות דין, חמס ושערוריה וקטנות מוחין״.

אלא שהשמאלנים המפונקים שהמדינה שלהם והחוק גם, טוענים שיישום שלו הוא ״התנכלות״. כך נכתב במכתב החריף ששוגר לנשיאת האוניברסיטה: ״אנו מוחים על התנכלותך לפרופ׳ לנדו, בתואנה שכליאתו בשל סירובו לשרת בשטחים מנעה ממנו אפשרות לעסוק במחקר.
המניע להענשה זו קשור לעמדותיו הפוליטיות ואין לה ולא כלום עם עיסוקו במחקר. יש בה יותר משמץ של רדיפה״.
״פעולתה של הנשיאה מבישה״, הסביר פרופ׳ מנחם פרי מהחוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב, שנמנה עם חותמי העצומה, ״מדובר בענישה של מרצה בתירוץ שאינו מחזיק מים. אדם במדעי הרוח הרי חוקר כל היום לא משנה איפה הוא נמצא .לתפישתי אדם כמוה אינו ראוי למלא את התפקיד שהוא ממלא״.

איך אמר פרי? ״אדם במדעי הרוח חוקר כל היום״, מכאן שכל עושי הרוח למיניהם, יכולים להיעדר 365 ימים בשנה. שהרי הם חוקרים במלוא הווייתם, גם בשנתם ובלכתם, בפהקם ובהשתעממותם, ואין שום צידוק לדרישה הנודניקית שהם גם יופיעו במו עצמם לאוניברסיטה. איך מסבירים באוניברסיטת בן גוריון את העושק? ובכן, פרופסור כרמי, נשיאת האוניברסיטה, הבהירה כי הביטוח הלאומי אינו מפצה את האוניברסיטה על תקופת הכליאה, ואין שום סיבה שהאוניברסיטה תשלם.

כרמי הסבירה כי מדובר בהתנהלות ראויה, המבטאת זהירות בשימוש בכספי ציבור. אובייקטיבית ברור כי לא מדובר בהטלת סנקציות או בגזירות זדוניות, אלא בהסתמכות על תקנות התקשי״ר. ב־2003 בדק מבקר האוניברסיטה את הסוגיה, על רקע זהה לגמרי. הוא קבע שיש להסתמך על סעיף 45.332 בתקשי״ר שקובע: ״לא תשולם משכורת בעד תקופת מעצר או מאסר״. לא תשולם, לא. שני ביטויים לא היו מול עיניה של כרמי, כשהחליטה בפזיזות לשלול את משכורתו של לנדו. הראשון הוא ״בכביש היה חכם, אל תהיה צודק״, כשכל השמאלנים דוהרים מולך, זוז הצידה ואל תחפש את הצדק. השני הוא ״דע את האויב״, שאם לא תדע את נקמנותו ולא תעריך את יכולותיו, תשלם ביוקר ועוד תאלץ להתנצל. וכמו שיודעים הילדים, יש בריונים בשכונה שאיתם אסור לריב.

כמה יפה; גם גורשה האוניברסיטה מהקונצנזוס האינטלקטואלי, גם לקתה והיא אפילו משלמת, הנה ההודעה הרשמית של אוניברסיטת בן גוריון: ״לפנים משורת הדין, הוחלט להתחשב בעובדה שלנדו השלים את מטלות ההוראה שלו, ולכן נוכה רק 50 אחוזים משכרו בגין תקופת היעדרותו מהעבודה״. עוד קצת צרחות מצד השמאל, והאוניברסיטה תשלם פיצויים ללנדו, בגובה משכורתו השנתית, וגם תכרע על ברכיה.

"למה נתנו לי רק "סופ", וקימצנו ב"גניה"?"

(חיל מורעב מתלונן על חזרה לתקופת הצנע).

מדינה בקשיים, כסף אין ומשרדי הממשלה נדרשים לקצץ. כולם יודעים שהשומנים התפוחים ביותר מסתתרים במשרד הביטחון, אולם כל דרישה לקיצוץ בתקציבי צה"ל, נתקלת בתחזיות זעם קודרות של "עוד תצטערו", ו "אחר כך תבכו".

כך זה נשמע: ״כשאיראן תשלח טילי שיהאב, החיזבאללה ישלוף טילים מהמחסנים, והחמאס יראה מה הוא יכול; תוכלו לבוא בטענות רק אל עצמכם״.

ובכל זאת, בצה״ל החליטו לאמץ את הדרישה לקיצוצים בתקציב הביטחון, ולנקוט בצעדים אופרטיביים משמעותיים. הקיצוץ הראשון והכואב התבצע ממש בשבוע האחרון, בחנוכה תשע״ב. לא, לא ביטלו רכישת צוללת דולפין, גם לא ויתרו על רכישת מטוסי 35 f. צה״ל הורה על חיתוך כואב בגודל הסופגניות. ההוראה החד משמעית קבעה שיש לרכוש מספקים אך ורק מיני סופגניות ששוקלות 40 גרם, בממוצע, והערך הקלורי שלהם נמוך בחצי מהסופגניות הרגילות. במהלך החנוכה סופקו לצבא 385 אלף סופגניות, מדובר בחיסכון של עשרות אלפי שקלים. כדי לא להראות קמצנים, נימקו בצבא את הצעד התמוה והמרעיב, גם בשמירה על הבריאות. במדור טכני מזון בצה״ל מסבירים שהקטנת הסופגניות היא חלק ממגמת ״המזון הבריא״.  ״הסופגנייה הגדולה שוקלת בממוצע 90 גרם, והערך הקלורי שלה גבוה במיוחד, בערך 300 קלוריות ליחידה.. אנחנו מצמצמים ככל האפשר שימוש בפריטים לא מזינים - הכל בגלל הבריאות״. נו באמת, מישהו קונה את הנימוק המאולץ של ״שמירה על הבריאות״ בכל הקשור לסופגניות? עם כל הכבוד לכולסטרול, לקילוגרמים ולדיאטה, אין לשכוח את החוק שקובע שמסופגניה לא משמינים, גם לא משמונה סופגניות ביום הראשון של חנוכה, שמחליקות בלי להותיר את רישומן  המשקלי, ומתאדות כולל הכל, כולל השומן.

אלה שמהדרים בעניין, ומוסיפים והולכים ומגיעים עד שמונים ושמונה סופגניות ביום השמיני, אפילו הם לא סופגים אותן לתוך משקלם. מצער מאד לשמוע שבמקומות מסוימים, חולקים על חוק הטבע היצוק בסופגניות, ומכפישים את החומות העגלגלות כמשמינות.

מים יש. ששון? ממש לא

הגיעו מים עד נפש, במובן הכי בסיסי של הביטוי. אם תשאלו את יוסוהירו סונודה, חבר פרלמנט יפני, הוא יודה שמאז כוס המים החפוזה ההיא, הוא שומע את המונה מתקתק לו בבהלה. במשך שבועות התעקשו בממשלת יפן, כי המים מהכורים בפוקושימה הינם בטוחים לשתייה. אבל בציבור ובתקשורת היפנית היו סקפטיים ולא קנו את ההבטחות הללו.

לפני תקופה, נערכה מסיבת עיתונאים מטעם הממשלה היפנית, בה השתתפו מיטב המומחים, ביניהם מומחים למים וגיאולוגים, הפרופסורים ניסו לשכנע כי המים עברו טיהור מהיוד הרדיואקטיבי ומהצסיום 134 ו־137 שהיו בהם. למרות הכל, התגובה העיתונאית היתה לגלוג מקיר לקיר והקנטות לעגניות.

סונודה, חבר פרלמנט מטעם השלטון, התנדב להוכיח לאומה היפנית, כי עבודות הטיהור הצליחו. הוא טען כי לא רק המים שמיועדים לשתייה הם מים מטוהרים, אלא התעקש שכל המים באזור ראויים לשתייה.״אני לא רוצה זה ייראה כאילו אני עורך הופעה״, אמר סונודה, ״אבל אם זו הדרך להוכיח שהמים בטוחים, אשתה אותם בשמחה כאן, לפניכם, בכל זמן שהוא״. העיתונאים לחצו ואיתגרו את חבר הפרלמנט ליישם את הצהרותיו סונודה הוכיח בפעם המי יודע כמה, כי אצל היפני הממוצע, הכבוד שווה אפילו את מחיר החיים.  ״אמרת שהמים באיזור ראויים לשתייה״, צעקו העיתונאים, ״הבטחת שהם יפים לבריאות, נו, קדימה״. עובד החברה המפעילה את הכורים, ״טפקו״, הביא כוס מלאה במים, היישר מליבת הכור, והגיש אותה לסונודה. נדגיש כי המים לא נועדו לשתייה, הם הצטברו בכורים והקשו על עבודת הניקוי של האזור הפגוע. עד כה השתמשו במים כדי להתיז אותם על עצים, להקטין את הצטברות האבק ולמנוע שריפות. סונודה הרים את הכוס, הצופים ראו בבירור כי ידיו רעדו, אולם הוא לגם את המים עד הטיפה
האחרונה. סונודה אינו הפוליטיקאי היפני הראשון שמוכיח אומץ לב (או פחז כמים, איך שתחליטו),
בעניין הכור הגרעיני. קדם לו יוקיו אדאנו, שר בכיר, שאכל תות שגדל בחווה הסמוכה לכור. כעת
נותר להמתין ולראות אם המים ישחקו את בריאותו של סונודה.

גופא ארכיתא

רובוט צעד בלי לאות, גמא קילומטרים של מסדרונות, עד שאזל לו החשמל. ואז, בטבעיות אנושית, ממש כמו בנ'אדם רעב שפותח את המקרר וחותך פרוסת עוגת קרם; שלח גם הרובוט באגביות יד לכתפו, ושלף תקע. הוא גישש בידו על הקיר עד שמצא את השקע, והטעין את עצמו בנחת. ניתן לקבוע בעצב כי בעולם העתידי, בני האדם יהפכו למיותרים והרובוטים יסתדרו יופי בעצמם. שני ישראלים שנבחרו בתחרות ״פורצי דרך״ על שם אילן ואסף רמון, הגיעו למסקנה העלובה והמדכדכת הזו. השניים, הלל משעל וצביקה אורן, נבחרו בתחרות שיזמו משרד המדע והטכנולוגיה וקרן רמון. הם זכו במילגה ובמסע למרכזי המחקר המובילים בארצות הברית, בנושאי בינה מלאכותית. בין השאר ביקרו במטה נאס״א, ובחברות המשקיעות בדור הבא של הממציאים בעולם. לצד הרובוט שיודע לזהות רעב חשמלי, פגשו השניים פיתוחים מדהימים נוספים. כך למשל, הם חזו ברובוט המופעל בשלט רחוק, ומשמש נציג אנושי.
״אתה נמצא במרחק של אלפי קילומטרים, והרובוט הוא נציג שלך״, מספר משעל.
״בצידו הקדמי מופיעה תמונתך, כולל הבעות הפנים והכל, ובעזרת המחשב אתה שולט בו. הוא נוסע לכל יעד בו תבחר, מניד את ראשו לשלום לכל מכריך ובכלל, נמצא שם לכל דבר ועניין״. כמו תמיד, הצורך הוא אבי ההמצאה, ״הרובוט הזה נולד רק משום שאשתו של אחד הממציאים ילדה, והוא לא יכול היה להיות איתנו כאן. הוא המציא את הרובוט הזה, וכך הוא הסתובב בינינו בזמן הלימודים בלי להיות שם. הוא ענה לשאלות, הגיב תגובות ופתר בעיות.
בקרוב תוכל לשלוח אותו במקומך לפגישות וישיבות״.

בקיצור, כשאדם יבטיח: ״נפגש מחר בשמונה, מול הבנק״, יתכן מאד שיגיע נציג רובוטי שלו, שיחייך ויתפקד בדיוק נמרץ במקומו.

בניין רחב צמרת

קחו משפך והשקו את הבנין שלכם; יתכן מאד שבעוד תקופה תתעוררו בבוקר ותגלו שהוא צמח לו לתפארת, ואולי הוסיף קנוקנות בדמות מרפסת מקדימה ופנטהאוז מאחור. כותרות העיתון בפריז זועמות: ״מגדל אייפל עומד לצמוח, הפריזאים מוחים״. חשוב להבין, כשמודיעים על בניין בצמיחה, לא תמיד מתכוונים למשמעות הסימבולית של גובה המתנשא אל על, אלא למובן הבסיסי של המילה ״צומח״! מלשון עלווה ירוקה. תושבי פריז יוצאים להפגנות! ״ג׳ינג׳ר״, חברה המתמחה בפרויקטים אקולוגים, מתכוונת לשדרג את סימלה של העיר פריז, ולהפוך את מגדל אייפל לגן ירוק ומלבלב. המיזם החדש, אם אכן יצא לפועל, ישנה באופן דרמטי את קו האופק של פריז.

על פי התוכניות, תשקיע החברה 72 מיליון יורו, ותשתול על המגדל 600 אלף צמחים. ״מגדל אייפל״, כך מתפארים ב״ג׳ינג׳ר״, ״יהפוך בעוד כשנתיים לגן ירוק,
לריאה הירוקה של פריז, ולאתר התיירות הידידותי ביותר לסביבה בעולם״.

החזון הירוק הפורח מעורר מתנגדים רבים,״האתר, כמו שהוא, מושך אליו 7 מיליון מבקרים מדי שנה״, אומר חבר עיריית פריז,
״הצמחים הירוקים הנאיבים רק ירחיקו את
התיירים״.

רשות הדיבור לתיירים: ״כל הרעיון של מגדל אייפל, הוא שמדובר ביצירת מופת הנדסית״, אמר אניל סינג, תייר שהגיע לפריז מדלהי שבהודו. ״באנו הנה לראות את הברזל, אילו רצינו לראות גנים תלויים, היינו נוסעים למדינות אחרות״.

מדריכי תיירים לא מעכלים את הבשורה; הם טוענים שתיירים שמעוניינים לחזות ביער, יראו גירסה מוצלחת פי כמה במדינות מרכז אמריקה. מה הטעם להפוך את מגדל אייפל למיני ג׳ונגל מתאמץ?

נפלו חלל

מה מתכוונים כשמודיעים שהירח חסר? תלוי מי המודיע; במקרה שהוא לא לוח השנה, אלא הדובר הרשמי של נאס"א, הרי שמדובר לא רק בהודעה, אלא בהודאה ובעסק מביך למדי. הנה לכם מחדל קולוסלי שאין לו הסבר; חלקי ירח הלכו לאיבוד, ונשאבו לחור שחור כל שהוא.

בנאס״א לא מוצאים את הידיים, את הרגליים, ואת המטאוריטים. משרד המבקר הכללי של סוכנות החלל האמריקנית, הודיע כי 500 פיסות של חומר שהגיעו מהחלל, נעלמו החל מ־1970. הרשימה המביכה כוללת סלעים מהירח שנלקחו במשימות המאוישות לירח,
בתוכנית ״אפולו״, אבק ירח, מטאוריטים, חלקים מכוכבי שביט ועוד.

איפה הממצאים? חכמי חלם חיפשו את הירח בדלי, ובנאס״א, כך נראה, לא יודעים לגבש המלצות איכותיות יותר. הדו״ח המטושטש הצליח להסיק כי הסוכנות השאילה למוזיאונים ולקבוצות מחקר, יותר מ־26,000 דוגמיות שאספה מהחלל לאורך השנים. אולם היא התקשתה לעקוב אחר מיקומן ולדאוג להחזרתן לידיה. המפקח, פול מרטין, הסביר שמדובר באבידה או בגניבה;
״היעדר אמצעי פיקוח הולמים מעלה את הסיכון שמשאבים ייחודיים נוספים יאבדו״. בסוף לא ישאר לנו ירח, וכמו בחלם, נאלץ להסתפק בחריץ גבינה.