את פאייל פגשתי כאשר הייתה בת ארבע, או חמש, ילדה שמחה, מלאה בשמחת חיים. עם פאייל ועם משפחתה התגוררתי בעיר רג'קוט, עיר מאובקת במקום שתיירים ישראלים לא מגיעים אליו. 

פאייל לא ידעה אלא את שפת המקום, מה שאילץ אותנו לשוחח בג'סטות, מחוות, וכאלה היו לה הרבה. בואי דודה, כך אמרה כשלקחה אותי למה שהיה אמור לשמש עבורי כמקלחת. את ידי החזיקה כדי שבעצמי אפתח את הברז, ומתחתיו הניחה דלי. זה אולי נשמע עלוב משהו, אך התקופה שבה ביליתי עם פאייל הייתה מהמאושרות שידעתי. כן, כן, דווקא בחדר הריק מחפצים שהקצו לי, עם מיטה בודדת, ארון ונורה חשופה, הייתי חפשיה לנפשי. רק אני והמחברת שלי, זו המחברת שבה אני, האתנוגרפית, הייתי אמורה לתעד את הקורות אותי שם.

כמה עשורים חלפו מאז הביקור ההוא ברג'קוט, ופאייל היום היא אשה נשואה, עם הבעת פנים רצינית משהו. אני מנחשת שהבעה כזו הייתה לה גם כאשר התחתנה, כי ככה זה בהודו, כלות בוכות תמיד בסיום האירוע הממושך הזה, וכל המשפחה איתן. חתונה איננה אירוע עצוב, אך הפרידה מהמשפחה, המעבר למשפחה אחרת, מותיר שובל של דמעות.

יופי, דודה, כך היא עדיין מכנה אותי כשהיא כותבת לי השבוע באנגלית רצוצה (המילה 'דודה' בשפתה שלה), יודעת שאבין, רוצה לקרב. אני כל כך שמחה שאת חוזרת אלינו, מתי בדיוק תבואי, נו, מתי?

אז, זהו, פאייל. אני מתרגשת. לפגוש אותך, את האמא המקסימה שלך שלימדה אותי ללבוש סארי, את כל המשפחה. אראה לך את התמונות שצילמתי אז, כיצד את צוחקת בפה מלא, מאושרת. אולי לא נתנדנד יחדיו בחצר, לא נשתובב כמו פעם. ובכל זאת אחכה שתיקחי אותי לחדרי, כמו אז.