מזה כמה שנים שהנחמד מקבל ליום הולדתו שובר לארוחת בוקר זוגית מתוך רשימה ארוכה של מסעדות, שאף אחת לא ממש מסקרנת לי את בלוטות הטעם. אני תמיד חושדת במסעדות ובתי קפה המאכילים מחזיקי שוברים, וסבורה שמי שמגיש אוכל טוב ומכבד את הסועדים לא צריך לרדת לגובה שוברים קנויים מראש. גם הטיעון ש"מה איכפת לך? זה לא עולה לך כסף" לא עובד עלי. בטח שזה יעלה כי ברור שמה שאני ארצה לאכול לא יהיה כלול בעסקת השובר.

השוברים מתאקלמים היטב בערימת הניירות שעל שולחנו של הנחמד, המכילה בעיקר ניירת שהוא לא מודה שהוא לא צריך, ונקברים שם. לשמחתי הוא מגלה אותם רק אחרי ששולחן העבודה נראה כמו שולחן של מנהל תחנת הימורים גדולה לאחר פשיטה משטרתית, ומצריך התערבות של רס"ר משמעת. בשלב הזה תוקפם, כמובן,פג. אני חשה הקלה אבל הנחמד שגישתו לחיים אומרת "נותנים לך, קח" שלף טיעון שהמקום ירוויח עלינו יותר אם לא נגיע אז למה לתת להם כסף מבלי שהם טרחו להאכיל אותנו? מול טיעונים פולניים כאלו, אם יש לי זמן, אני נשברת. לכן משמלאו לחודש דצמבר 24 ימים הודיע לי הנחמד שיש לנו עוד שבעה ימים בדיוק לממש את השובר לשנת 2011 ובניגוד לקודמותיה, 2011 תהיה שונה: הוא יממש את השובר.

אבל אז גילינו שאנחנו בבעיה. קודם כל, מרבית המסעדות המכבדות את השובר כשרות. בשנים האחרונות עלה מספרם של מסעדנים שגילו את קהל שומרי הכשרות והחליטו שכדאי להשקיע בו כי הוא קהל נאמן ובחלקו יודע לעבוד בשיטות ששומרי חוק לא עובדים בהן. הוא גם מאפשר להם לנוח בשבת. אותנו הם מפסידים בשבת אבל מרוויחים לפעמים באמצע השבוע, אם האוכל שלהם טעים או אם לא שמנו לב שהם כשרים או אם אנחנו סועדים עם שומר כשרות. אין לנו דבר נגד מסעדות כשרות, למרות שאנחנו מעדיפים מסעדות בהכשרת הבד"ץ של הוותיקן. אנחנו גם סבורים ששומרי כשרות זכאים להיות שותפים לסצינת המסעדות. אולם האירועים האחרונים, שהובילו כמה מבין שומרי הכשרות, גרמו לנו לשאול את עצמנו אם אנחנו רוצים לפרנס את מי שנכנע למסחטת הכשרות. שנית, מדובר בעיקר במסעדות נוסח: חדר האוכל במלון משה כהן ובניו בקרית אתא או רשתות הפונות לחובבי קטשופ שזה עתה מלאו להם 12.

נותרנו עם שתי מסעדות שהמיקום שלהן, לפחות, נחשב אטרקטיבי: בדולינה וקפה נמרוד, שתיהן בנמל תל אביב. הנחמד הציע את בדולינה. הוא היה שם לא מזמן עם חברים לעבודה (חלקם שומרי כשרות לייט פלוס) והגדיר אותה כ"בסדר למחירים שלה". לי, באופן אישי, מסעדה ששמה מתחרז עם "מנדולינה" לא עושה את זה. אני מעדיפה כלי מיתר אחרים. גם את הספר, שאני מניחה שעל שמו המסעדה נקראת, לא צלחתי. חברה שלי טענה שהספר קשה להבנה בעבור כל מי שעבר את גיל 16. הואיל ומנטלית אני כבר בת 17 לא נותר לי אלא לקבל את אבחנתה המלומדת בהכנעה.

אחרי שהתרגלתי לרעיון, שנידונתי להעביר שעת בוקר ביום חורף יפה בבית קפה כשר, עם נוף לנמל, בחברת עוברי אורח וגבינה לבנה, ראיתי שאני צפויה לשבת במקום שמראהו מזכיר חדר אוכל של הקיבוץ הדתי. מראה הכיפות והמטפחות, שאיישו כל חלקה טובה, השלט "כשר" על כל מטר זכוכית, ושיסלחו לי כל התקינים הפוליטית, עוררו בנו קצת אי נוחות. אז נכון שמי שיושב בבית קפה בנמל לא יבקש ממני לשבת בירכתי המסעדה או האוטובוס ולא רק מן הסיבה שיש לו מכונית. נכון שיש סיכוי סביר שהוא לא משתולל על גבעות פלסטין ועושה שמות בתושבים המקוריים של האזור או בחיילים ושוטרים שנאלצים – אחרי שהציבור אומר את דברו כי הממשלה לא ממש אומרת – להראות כאילו הם משליטים שם סדר. אבל מאיפה אני יודעת שהוא או בני ביתו לא תומכים בהם ולו פסיבית? ואולי היו ילדיהם מבין העוזבים טכס צבאי בו שרה נערה צעירה? אני צריכה לעמוד לידם ולשיר כדי לבדוק עד כמה רחוק הם הולכים עם אמונתם הדתית או תפיסתם הליברלית על פיה איש באמונתו יחייה? ומה אם ארצה פתאום לפרוץ בשיר הלל לקפה או לגבינה הלבנה? האם יושבי המקום יקומו וילכו ובעל המקום יתבע אותי על שפגעתי בפרנסתו?

אז פנינו לקפה נמרוד, שכשרותו ידועה למשתמשים אבל כיסוי הראש של לקוחותיו טבעי (חוץ מכמה משתמשות שעזרו לטבע באמצעות מספרה). בית הקפה הוקם על ידי הקוסם (באמת קוסם לא קוסם במטבח) אהוד שגב, לזכר אחיו נמרוד שנהרג במלחמת לבנון השנייה. מלצרית חביבה אמרה לנו שלדעתה נעים יותר לשבת בפנים מאשר במרפסת שלא פונה לנמל ומלצר נחמד, שלא שאל ולו פעם אחת את השאלה המעצבנת "טעים לכם?" שירת אותנו. בניגוד לרבים מכם, אני לא אוהבת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה. לדעתי זוהי דרך קלה מאד להרוויח: המון לחם, מעט גבינה פושטית, טונה וריבה חסרות טעם, סלט קטן מידי (ולא תמיד טרי) וחביתה שטוחה שמנונית שתמיד מגיעה קרה, מיץ לא טבעי וקפה. כל אילו מוגשים במחיר של מנה עיקרית. אם תיקחו "ארוחת בוקר מפנקת" תקבלו הרבה יותר לחם, הרבה יותר גבינות פשוטות ועוד איזה ממרח. בקיצור, המון פריטים זולים, מעט עבודה, מחיר חסר כל פרופורציה להשקעה והנה לכם רווח נאה.

הואיל וגבינות לבנות הן לא הבחירה הטבעית שלי, ואף אחד לא מצליח להכין לי חביתה כמו שאני אוהבת, שאלתי את המלצר אם תמורת חלקי בשובר אני יכולה פשוט לקבל סלט קצוץ גדול עם טחינה, לחם וקפה. כאן ציפתה לי הפתעה. הסתבר לי שבמחיר ארוחת הבוקר, המגיעה לנו, יכולתי לקבל אפילו שני סלטים, שתייה קלה ושתייה חמה ואפילו גבינה. בישראלית שימושית קוראים  לזה "שיחקת אותה". השתמשתי, בטח שהשתמשתי. איך אומר הנחמד "נותנים לי ואני לא אקח?" אמא שלי תמיד אמרה שכשיהיו לי ילדים אנחנו נצטרך לאכול בחדר האמבטיה כי עוד לא יוצרה הקערה שתכיל את כמות הסלט שאכין למשפחתי. עם השנים אמא שלי גילתה שהבת שלה יודעת איפה קונים קערות בגודל אמבטיה וראתה במו עיניה איך הן מתחסלות. אז הואיל ובקפה נמרוד אין אמבטיה, בעיקר לא מן הזן שאפשר להעמיד על השולחן, והסלט הגדול שלהם התגלה כקטן אכלתי שניים. שני סלטים קצוצים היטב, שאמנם שילבו חסה עם מלפפון אבל כמות החסה הייתה קטנה והסתדרה עם המלפפון  הטחינה הייתה מצוינת כרוטב, הלחם חם ונחמד, מה שעשה אותי מרוצה.

הנחמד היה מרוצה כי הוא סוף סוף זכה להיות ישראלי טיפוסי המממש שוברים. החביתה שלו הייתה קרה והכילה הרבה פחות עשבי תיבול מזו הביתית. הסלט שלו היה טעים אבל רק קצת יותר גדול מזה המוגש במטוסים אבל על מה שנתנו לו חינם הוא לא התלונן. כמובן שהוא לא הבין למה, אחרי שנים שגמלתי אותו מגבינה לבנה, הוא צריך לאכול אותה דווקא במסעדה, והסכים איתי שגבינת הפטה עיזים שיש לנו בבית טובה לאין ארוך מן הפטה שהוגשה לו בקפה נמרוד. כשגילינו שהם משתמשים בקפה לאווצה, העדפנו לבחור בתה עם נענע. למה יש להם רק תה רגיל בתיונים פושטים? מאד פשוט כי מי שמחלק שוברים לא מקבל מספיק קהל שאוהב או יודע על קיומן של חליטות.

אז בשורה התחתונה, תמצאו שם מה לאכול, למרות שאין להם קוויאר, תרגישו שגם אתם הייתם בנמל וראיתם כמה יפה בחוץ מבעד לזכוכית. השרות טוב ומקצועי, יהיה לכם נעים ותקבלו תמורה סבירה לשובר. אבל אם פניכם לחוויה קולינרית מסעירה או אפילו קצת יותר מנעימה לא בטוח שזה המקום בשבילכם.