"עוד מעט אני מגיעה לטנק" אמרה הצעירה שנהגה במכונית שבה נסעתי לגבעת זאב,לביקור קצר. " טנק?" הצליל צנח לתוך מוחי, לאט, בתנועת שאלה ומשום מה נענה ב"טנק דלק" מבלי שהבנתי מניין צצה לי תשובה זו וסגרה את הדיון הפנימי במשפט חיווי.

הפניתי את מבטי החוצה ובחנתי  את הנוף האורבני הנטוע בצפיפות , בבניינים בצבע החול, מגוונים בכתמי ירוק חום ותכלת. מפני שהייתה זאת שעה הקרובה לשעת שקיעה  והשמש הלוהטת שעמדה קרוב לאופק קדחה בעיניננו, הפניתי את מבטי לצדדים וכך קרה שהטנק נגלה לי רק ברגע שחלפנו על פניו. לשמחתי, הגבתי במהירות והספקתי לצלם  3 תמונות המתעדות את הטנק שכבש את אחת הכיכירות , בבאר שבע.

איני יודעת מי מחליט מה יוצב בכיכרות המותקנות  בעירנו (נהגים הסבירו לי שהדבר מסדיר את התנועה טוב מרמוזרים). נראה לי שהנושא ראוי לעבודות מחקר  של גיאוגרפים, אדריכלים, סוציולוגים, אמנים או בין תחומיים למיניהם. התרשמתי שהמתכננים לא לוקחים בחשבון את שדה הראייה הנדרש לנוהגים החולפים בכיכירות. מכיוון שאיני נוהגת איני יודעת אם צדקתי בהבחנה זו. על הערכים האסטתיים של כיכרות אלה אדון, אולי, בפעם אחרת.

לי הטנק נראה כמו מיקי מאוס מפלדה. נסו לנתרל את הידיעה שזה טנק. התבוננו ב"אזניים" שלו וב"פנים" המוארים באור יקרות של שמש שוקעת. אין לי דבר נגד טנקים כל עוד אינם דוהרים לעברי. גם לא לעבר אף אחד החף מפשע וגם לפושע לא אאחל לטעום מפרי הטנק. אני בעד חייל השיריון ושאר החיילות המגנים עלי ועל תושבי ישראל אך איני משוכנעת שהצבת טנק, כקישוט בכיכיר העיר, הוא מעשה נכון. אם רצו לכבד את חייל השיריון את את לוחמיו יכלו לעשות זאת באמצעים אחרים.

כעת הבחנתי באנטנות הסלולריות שליד הטנק. אולי הוא הוצב לשמור עליהן