הבוקר קיבלתי במייל את המשפט הזה.

הוא בא לי בול בזמן, כי כבר שלושה ימים אני מסתובבת עם המחשבות על מהות היותנו קורבנות.

אני פוגשת קורבנות כל יום.

בעבודתי עם אנשים, בסופר, בספר, לפעמים במראה....

להיות קורבן זה קשה.

קשה עוד יותר להפסיק.

גם  אלה מאיתנו המחזיקים מעצמם מודעים עד מאוד – כולל את עבדתכם הנאמנה – נופלים לא אחת בהתמודדות עם תחושת העוול שנעשה לנו.

המון פנים לה לקורבנות.

יש את ה"מוכרחים להיות שמח". 

זה אלה שלא חשוב כמה חרא תשפוך עליהם – יחייכו בנימוס, יגידו – אהה, קורה, אין דבר, יהיה טוב -  וימשיכו הלאה, כמו פרימה-בלרינה בברודווי.

וסליחה על ה"חרא". אין זו מילה השגורה בפי כלל ועיקר, אבל כמה שלא התאמצתי, לא מצאתי משהו יותר מדויק...

יש את אלה ה"אוכלים את עצמם לדעת".

וה"אוכלים" הרי לא קשור לאוכל, ברור לכם. גם אולקוס – זה לאכול את עצמך לדעת. מבפנים, אלא מה.

יש את ה"מקצוענים".

יענו לא משנה מה – יענו לך "אין מה לעשות, תמיד דופקים את השחורים", כלומר אותם, גם אם הם אזרחי כבוד של ווארשה.

יש את ה"נמלטים".

מהמציאות הנוראה אל המציאות המדומה. נמלטים בדרכים רבות – סמים, אלכוהול, הימורים, הכחשה, you name it.

יש את ה"בולטים בהעדרם". 

יענו, אדם שהוא חי – אבל מת. כזה שהוא ישנו, אבל בבאמת איננו. ואם כבר – אז עדיף שלא היה באמת, כי הוא רק מפזר את הרעל והדיכאון סביבו.

ויש את ה"גם וגם".

אלא גם מקצוענים, גם נמלטים, גם בולטים בהעדרם ובעיקר בולטים בעיניהם הכבויות. אלה סובלים בגדול ממש.

ויש עוד מלא אחרים, מלאו אתם את החסר.

קורבנות, אומללות נפשית, תחושת חוסר האונים, חוויית האין מוצא, עצב תהומי.

ושיקום מי שלא היה שם אף פעם.

כאשר אנחנו בצד השני – כלומר ניצבים איתן מול זה היושב על הגרדום – זה מעורר בנו גלים של תגובות: אנחנו משתוקקים להגן, לעזור, לגונן, להציל, לתת יד.

לפעמים סולדים ממש.

תלוי באיש ובמקרה.

לרצות להגן היא התגובה הקלאסית.

להגן על החלש זה מצוין נקודתית.

אלא שלתווח ארוך - זה פטרנליזם חביב ומיותר, שהאפקט הרחב ביותר שלו - הוא איכות השינה של זה החזק.

זה החזק יישן מצוין הלילה, כי עשה מצווה.

אלא שלא כך הוא.

זו לא מצווה. אולי זה אפילו חוסר אחריות מוסרית.

כי הקורבן  מייד אחרי לכתך ייפול חזרה לאותו הבור. כי הוא חם ומוכר וידוע גם אם טחוב מאוד.

הרי מתרגלים להכל.

הדרך האמיתית היעילה היחידה לעזור לחלש - ואין זה חשוב אם מדובר באשה, ילד או גבר - היא לתת לו אחריות, ללמד אותו לשאת בה, להפוך אותו לחזק, לחייב אותו לעזור לעצמו, ללמד אותו לשנות גישה, ללמד אותו חשיבה מקדמת.

ללמד אותו לדוג במקום לזרוק לו ברבוניה מעופשת לארוחת ערב .

אדם חייב לרצות לעבור שינוי.

חייב.

מאוד חייב.

מבלי שישנה גישתו כלום לא יעזור.

זאב תמיד יפזול לכיוון היער. כי הוא זאב. זה הטבע שלו.

בשביל שיחיה בעיר עליו להפוך את עורו. וזאב לא יכול להפוך את עורו.

אדם כן.

בשביל שאדם יפסיק להיות קורבן - היא צריך להפוך חזק.

אחרת הוא תמיד יחזור לדפוס ה"קל" והידוע והמוכר עבורו – וזה הקורבנות.

הוא יחזור לשם כי הטבע שלו הוא כזה המאפשר שיתעללו בו.

עליו להפוך את הטבע שלו, למרוד בגזרה וללמוד להתמודד עם  עוצמתו שלו.

לזה נדרשים רצון עז – ותמיכה מתאימה.

וגם אז להפוך את הטבע – אלה הם ייסורי גהנום.

אשה מוכה (נפשית או פיזית), גבר מסורס, ילד המדוכא על ידי הוריו – אין שום הבדל, כל אלה ועוד המון אחרים לא מכירים שום אופציה אחרת, מלבד קורבנות.

תנו להם העצמה תקווה כח חזון נחישות מצוינות.

תחייבו אותם לעזור לעצמם במקום להרגיע את מצפונכם הנאור....

תנו להם את עצמכם.

תנו להם דוגמא.

והתפללו הרבה.

כי כשיש קורבנות - תמיד ימצאו  תליינים. 

ככה זה ביקום הדואלי.

יש איזון טבעי.