כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כי האדם עץ השדה

    כי האדם עץ השדה / נתן זך

    כי האדם עץ השדה.
    כמו האדם גם העץ צומח
    כמו העץ האדם נגדע.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא שואף למעלה
    כמו האדם הוא נשרף באש.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    אהבתי וגם שנאתי
    טעמתי מזה ומזה.
    קברו אותי כחלקה של עפר
    ומר לי, מר לי בפה.
    כמו עץ השדה.


    כי האדם עץ השדה.
    כמו העץ הוא צמא למים
    כמו האדם גם הוא נשאר צמא.
    ואני לא יודע
    איפה הייתי ואיפה אהיה.
    כמו עץ השדה.

    0

    כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה וכופר בעיקר

    0 תגובות   יום שבת, 31/12/11, 02:12

    כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה וכופר בעיקר

     

    כשם שאדם צריך לנקות את עצמו במעשים, כך צריך הוא להיות נקי במידות.

     

    עבודת תיקון המידות קשה יותר מעבודה על ניקיון המעשים, כי האדם צריך להילחם עם נטיות נפשיות טבעיות, ולשנות את הטבע -וזה לא קל. נדרשת לכך גבורה רבה: "איזהו גיבור הכובש את יצרו".'' המידות הראשיות הטעונות תיקון הן הגאווה, הכעס, הקנאה והתאווה.

     

    הגאווה הינה  המידה המגונה ביותר. התורה הזהירה מפניה ואמרה: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך". הגאה עסוק בעצמו, בכבודו, במעלותיו ושוכח את הכול, שוכח את העיקר, שוכח את אלוקים הנותן לו את כל מעלותיו. שורש מידת הגאווה הוא שהאדם מחשיב את עצמו ומרגיש "אני ואפסי עוד"..

     

    לכל אדם, בהיותו אדם, ישנה נטייה לראות את עצמו כמרכז העולם, כמחויב המציאות, עד שקשה לו לדמיין את העולם בלעדיו, או איך העולם בכלל התקיים לפני שנולד. התיאור אמנם נשמע קיצוני, אך זהו שורש מידת הגאווה. עבודת האדם לפי היהדות, והיא עבודת חיים שלמים, היא להעביר את מרכז הכובד מעצמו אל בורא העולם,"במקום שאני אהיה במרכז העולם, ואת כל מעשה אכלכל לפי השיקולים הנוגעים אל עצמי, אני מעביר את המרכז אל הקב"ה, ושוקל את דרכי לפי רצונו". זה לא דבר קל, בכלל, וכאמור, זוהי עבודת חיים שלמים.

     

    חז"ל סלדו מן הגאווה וכה הרבו בגנותה עד שאמרו – "כל אדם שיש בו גסות הרוח -כאילו עובד עבודה זרה וכופר בעיקר".ועוד ש"דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח", וכי יש להתרחק ממידה זו מכל וכל ולא לאמץ ממנה אפילו במעט שהרי נאמר על משה רבינו שהיה "עניו מאד" ולא הסתפק הכתוב וכתב עניו בלבד, וציוו חכמים "מאד מאד הווה שפל רוח".

     

    הרב קוק במידות הראי"ה אומר כי "הגאווה פוגמת את הרצון, וכיוון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח" . כל יום ויום אנו נצרכים להתמודד עם מדת הגאווה. כאשר היא זאת שפועלת ומנחה את האדם בחיים, היא תגרום [במודע או בלא מודע] -שכל רצון טוב שרצה להתקיים בעולם, מצד האדם ואפילו מצד הקב"ה יחסם ויתפוגג כלא היה...

     

    יש בעל גאווה המסגל לעצמו הנהגות של חשיבות, הוא הולך בצעדים מדודים כאדם חשוב, מדבר בחשיבות, מתלבש בלבוש מכובד, כל הנהגתו מכוונת להתכבד, לתפוס מקום, להראות חשוב.

    מכאן שמידת הגאווה היא הנטייה של הגאוותן:

    - לעסוק בעצמו

    -לטפח את מעמדו

    -להחשיב את עצמו.

     

    נטייה זו יכולה להתבטא בתחומים שונים. אדם יכול להתגאות ביופיו, בכוחותיו הגופניים והוא נעשה מעריץ את עצמו ורוצה להיות נערץ בשל כך בעיני אחרים. אדם יכול להתגאות בשכלו ובמעלות רוחניות אחרות, והוא מתנפח מגאווה בשל כך.

     

         מי שיש בו מידת הגאווה, צריך להשתדל ולשוב ממנה גדר להתרחק מן הגאווה ומשאר מידות רעות.

    ההיגיון באיסור הגאווה האנושית הוא רב: הגאווה פוגעת באחרים. הגאווה מסנוורת את האדם מהחולשות שיש לו. הגאווה משתקת אותו, כי הוא מרוצה מעצמו.

     

    והרי לנו דוגמא מתוך התלמוד בבלי, מסכת תענית:

     "תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

    מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

    נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו:"

     שלום עליך רבי, ולא החזיר לו. אמר לו [ר' אלעזר]:

    " ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? "אמר לו:

    "איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשני כמה מכוער כלי זה שעשית".

    כיון שידע בעצמו [ר' אלעזר] שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו. ואמר לו :

    "נעניתי לך, מחול לי".

    אמר לו [המכוער]: "איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית".

    היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו:

    "שלום עליך רבי, רבי, מורי, מורי".

    אמר להם [המכוער]: "למי אתם קורין רבי רבי?" אמרו לו:

    "לזה שמטייל אחריך".

    אמר להם:" אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל". אמרו לו:

    " מפני מה?"

     אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו:

    "אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא". אמר להם:

    " בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".

    מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

     

    ולסיכום:

    חז"ל גינו מאד את מידת הגאווה, והרמב"ם ממליץ ללכת אתה "אל הקצה".

    תעשה כך:

    -תקבע זמן קצוב בכל יום להתבונן על מעשיך של אותו היום.

    -האם היה בהם ביטוי למידת הגאווה?

    -איך הגבת כשמישהו פגע בכבודך?

    -האם זה מוצדק? וכך הלאה.

    -אל תיתן לעבודה זו לשתק אותך, ולמחוק את אותם דברים טובים שאתה מצליח בהם.

     

    התורה היא תורת האדם. היא דורשת עבודה, אבל לא עבודה כזאת שהיא משתקת אותך, חונקת אותך מכל ביטוי עצמי. תמשיך לתת לכוחותיך ביטוי הולם; תמשיך לעזור לאחרים, לעשות מצוות ומעשים טובים.

     אך עם זאת, תגביר בקרבך את התודעה שאין במה להתגאות. יש לך מתנות יקרות שחוננת בהן מאת הקב"ה. גם המודעות למידה שלך, והכנות שלך בהגשת שאלה זו - מגלה על תהליך גדול המתחולל בקרבך. תנצל את כוחותיך לטובה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אסתר רבקה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשימה

      רשימה