כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    להאיץ את החלקיק

    הניסיון הקלוש שלי ללכוד את המערבולת החמקמקה הזאת שמערבבת עליי את היוצרות ...

    0

    על הסדק

    6 תגובות   יום שבת, 31/12/11, 08:51

    לבטח מוזרה היא תנועת החלקתה של המטוטלת מנקודת מבטו של צירה . גולשת לה בעקומה מתעקלת סביבו . מרוחקת . מתוחה . כבולה . זרועה בדחפים המתבטלים בפני הפכיהם . הכוחות המשתעשעים בה רק העניקו לה תנופה והפקירוה לבזבזה כרצונה .מהתלים בה באשליה של חופש בעוד היא ממוסמרת בקצה . מעוגנת . ממורכזת .כולה עסוקה בבחינת המרחב אבל זה תמיד בגבולותיו . תמיד החוט מתוח . בין אם במנוחה בין אם בתנועה כוח המשיכה מופעל עליה בעוד היא מסתחררת סביב צירה בספיראלה . לנצח שואפת לחמוק מכבילתה . תמיד רוקדת על שפת התער . תמיד עיוורת למרחב המת . 

    כך חיי התנהלו . כמהלכה של מטוטלת . נעים סביב צירו הטמיר של כישור גורלי האופף , אשר מנע את הימלטותי מאחיזתו , בהידוק מתמיד של נסיבות . תהיתי באם ותצלח ההתנתקות מעוגני המצמית יתהפכו היוצרות על גורלי והמטמורפוזה של השחרור הפתאומי תבשיל את הגולם הזה לחופשי . 
    הייתי תר אחר המתח שנוצר בקצה המהלך של תזוזתי . בוחן את גבולותיי . אולי יפקעו העבותות הקושרות אותי אל העוגן . אולי כבילתי תותר . קצתי במשימות הסודיות שהוטלו עליי . מאסתי בתיקוני המעוות שהמריצוני בשליחויות . הייתי ככלי מלחמה המוצב במיקומים אסטרטגיים על פי גחמותיו של מצביא נסתר . ללא התחשבות ברצונותיי . הרי היה ברי ונהיר למזמני כי אעשה כל שנידרש בכל עת שזומנתי כמו חייל ממושמע עד כי זה היה עליי לזרא .
    לפעמים למטוטלת האשליה כי תנועתה חופשית ורק רמזים דקים מעידים על הגיעה לקצה מהלכה . לנקודת שיווי המשקל . למנוחה . 
    אך למעט המקרה של העצירה המוחלטת , זאת תמיד מנוחה להרף עין בלבד .

    אותה תקופה גרתי אצל ההורים . מתאושש מהתרסקות כלכלית שנבעה מתמימות יתר וחוסר הבנה בסיסי בעקרונות המטבע הקשה . הכישלון הזה צרב בי . נעלבתי עד עמקי נשמתי מהגילוי העצמי הזה על נכותי החומרנית . בעולם המהיר הזה גילתי שאני מפגר . התסכול הזה התווסף בטבעיות להתנגדויות שהחלו להתעורר בי על התפקיד שהוטל עליי בידיי הגורל . משהו נסדק בי ועורר בי את החשק לברוח . היות וכבר הגעתי לניקוי יסודי של חובותיי בעבודה מאומצת והתכלבות , במהרה הגיעה שעת הכושר להבשלת התנאים לפרישתי מהבלי העולם . היה נידמה לי באותה עת כי אם ארחיק מעם חברת בני אנוש אזי אוכל לחמוק מכל אותן המטלות הסודיות שהגורל כה נהנה לבחון אותי בן . לצערי הסתבר לי כי גם לו הייתי מנסה לא הייתי יכול לטעות יותר .

    אספתי את מיטלטליי בתיק גב שיועד למסעות . סיפרתי להורי כי אני יוצא לטיול שיארך איזו תקופה וביקשתי מהם שלא לדאוג לי יותר מדי . הם ישר ניסו לחקור אותי לתוכניותי ולנסות לשכנע אותי לעזוב כבר את השטויות ולמצוא כבר כיוון ולהתיישר . לא יכולתי בכלל להתחיל להסביר להם את החוויה הסודית שלי . וגם לא לאף אחד אחר . מה היו מבינים לו תיארתי באוזניהם את כל החוויות המיסטיות האלה שחוויתי ? בטח ישר לאשפוז . אורגינל גם אני הייתי מתייחס לכל הפחות בספקנות לסיפור כה דמיוני . זה שאני בכלל פורק את זה כאן במסגרת הבלוג שלי זה בחסות גיבוי נופך הפנטזיה שמצאתי כי הוא מספיק פופולארי כאן . 

    נפרדתי מהורי ויצאתי את ביתי . לא ידעתי אנה מועדות פניי . עליתי על הטרמפ הראשון שעצר לי . בלי שאלות . אולי כמה דברי נימוסין . כאילו ניזהר שלא להסב את תשומת ליבו של מר גורל אליי . המשרת הנאמן שסורח . 
    הטרמפים. גלגלו אותי צפונה . בטבעיות . לכינרת . לצפונה . ראיתי את מטעי הבננות והפרדסים של הקיבוצים שם והחלטתי שזה מקום נוח להתמקמות . איפשהו לחופיה הצפוניים של הכנרת . מדמיין את עצמי ניזון מפרי הטבע לשובע . אולי איזה ציד של בוקר ולבטח דגה . ואם אתקל באיזה קושי אז תמיד אוכל לעקוץ את הקיבוצים שם . נפרדתי לשלום מהזוג החביב שאסף אותי מצומת גולני בדרכו לרמה ונשאתי פניי אל החוף . 
    השביל בו צעדתי התפתל בינות למטעים והעמיק לחדור לתוך עולם של טבע פראי . זה היה הזכי . שמורת טבע של שפך היהודייה . עולם חדש שמעולם לא נחקר על ידי כראוי . אני , הילד העירוני , זה לא שלא שרצתי בטבע קודם לכן . פשוט באותם רגעים של הליכה אל הלא נודע ,צפה בי התרגשות בתולית . כאילו ובאמת אני מותיר את גורלי מאחורי . כאילו וכל צעד נוסף אל תוך הסבך הפראי מרחיק אותי מאחיזת הצבת של מר גורל ודרישותיו המתישות . תהיתי כמה זה כבר יכול להיות קשה לקיים את עצמי שם בטבע לעומת כל המשימות המסוכנות ששרדתי . 
    היה זה בתחילתו של האביב . עונת הרבייה של השפמנונים . ידעתם שהם מתפלשים באהבים מחוץ למים ? תופסים איזו שלולית קטנה ומתפתלים בתנועות תזזיתיות ומפתיעות . השביל שהיה סמוך לקו המים היה נגוע בעשרות כאלה . הם חשו בהתקרבותי ופרפרו כנגדי פוערים לוע שניראה מפחיד . ישר תייקתי אותם כציד פוטנציאלי . אבל קודם להתמקם . 
    שוטטתי בעצלתיים ברחבי השמורה . בדרכי נתקלתי בכמה תימהוניים פזורים בה . חלקם היו תקשורתיים יותר ואילו חלקם פחות . שמתי לב שהייתה מעין חלוקה טריטוריאלית והם הקפידו שלא לפלוש זה לשטחו של אחר . השמורה הייתה גדולה משציפיתי . לבסוף הגעתי לשפך הנחל לכנרת . משפך משולש שנקבע כגבול גיאוגרפי לעולם החבוי ההוא והמוצנע . למרבה פליאתי השפך היה אזור מפורז . אף אחד לא בחר בו כמיקום . הוא גם היה צומת שבילים שנמזגו בו מכיוונים שונים . בחרתי בו . 
    אלתרתי מחסה בין כמה ענפים של עץ על ידי השענת ענפים זרוקים שמצאתי וקשירתם בגידי עשבים . פרשתי לונגי צבעוני ממעל להגנה מפני השמש ואספתי זרדים למדורה . תוך כמה שעות הכנתי פינה סבירה להשתקעות . עוברי אורח שחצו את הצומת שלי דפקו בי מבטים סקרניים . חייכתי אליהם ונדתי בראשי לשלום אבל הקפדתי שלא לפתח שיחות בטלות או להראות להם כי אני מעוניין בחברתם ואם הם ניסו להתקרב אליי בתקשורת פטרתי אותם בתשובות לאקוניות או בהתעלמות קלה . 
    רציתי להגיע שם לאיזו פרישות . למנוע ממר גורל לסבך אותי שוב בקטע אלים . הקטנתי את עצמי והצטמצמתי . זה פעל היטב . הם קלטו את הרמז והניחוני לנפשי .

    התחלתי לדאוג לעניין המזון . בניתי חכה וניסיתי לדוג . היו לי קרסים בערכה . הכנתי פיתיונות . כלום . אפילו לא נגיסה . הזכי ששרץ בדגים התעלם מקיומי כאילו לא הייתי קיים . בניתי חנית מסכין ציד וענף ארוך וחזק . ניסיתי לצלוף בכסופים שצלחו מסביבי את המים אך צדתי רק תסכול של חוסר הצלחה .

    השעות נקפו והשמש קפחה והתחלתי להבין שלא הכול פשוט . שיש סיבה לזה שאנשים מתגודדים בערים הדחוסות . נשענים על הערבות ההדדית של הלהק האנושי . נסמכים בבועה שניפחו לכדי תרבות . חשבתי על השפמנונים . הם נראו לי מבחילים אבל לאט לאט תפסו כיוון של אופציה . השרצים יזינו אותי ויקיימו אותי 'זה רק עניין של להתגבר על הגועל .

    מתישהו הגיע למקום פקח דיג . הוא שלף סירה ממחבוא בין שיחים ופטפטנו קצת . האמת שבהתחלה הוא קצת לגלג עליי .עוקץ את הילד העירוני שבא לשחק בנדמה לי . אבל יצא לנו לקדם את זה והוא סיפר לי שדגים כמעט לא אוכלים בתקופת הייחום ככה שהחכה מיותרת . והוא תפקידו למנוע מהדייגים לפרוש רשתות בזכי . ולחלק קנסות לנתפסים . זה היה משחק של חתול ועכבר אבל הוא החליט שזה טוב שאני שם ובתמורה לשיעור הישרדות הסכמתי לספר לו אם אראה דייגים שחומקים לשמורה . הוא שלף משקולת קשורה לחוט דיג שבולטים ממנה מספר קרסים גדולים . זאת קרס גריפה הוא הסביר . הראה לי כיצד צדים איתה . רק אחרי שהצלחתי לצוד כמה דגים הוא התרצה מהטכניקה שלי והעניק לי אותה . מצחיק . פקח הדיג העניק לי קרס גריפה .

    מצאתי בנינוחות את מקומי בשפך . החיים זזו בעצלתיים . דגתי דגים , קוששתי עצים , קטפתי פירות , מלאתי בקבוקים לשתייה באחד ממטעי הבננות הסמוכים . רחצתי במי הנחל . חרבנתי בין השיחים .הכול זרם על מי מנוחות . חשבתי שהצלחתי לחמוק .

    לילה אחד בשוכבי תחת המחסה הארעי שלי . נושם את האוויר הקר . דוחף עצים למדורה ומכין את יצועי באה לי תחושה מקדימה . כאילו משהו עומד להתרחש . ניסיתי לגרש אותה ממוחי אולם היא נאחזה בי . מבשרת רעות . בחלוף הדקות נסוכה בי העייפות בהשפעת הלהבות המרצדות והריכוז המוגבר שלי . נשכבתי בוהה בכוכבים . מקשיב לרחשי הלילה ולקולות הטבע .


    התעוררתי בחטף למשמע נחרה רמה . פקחתי את עיניי בעלטת הלילה . המדורה הפכה לרמצים . הלילה היה בהיר והירח לקראת מילואו . עיניי שהיו מסוגלות לחשיכה קלטו סביב עדר של חיות . הם נברו בקרקע שמסביבי . חופרים בה בניביהם . עדר של חזירי בר . הרגשתי משהו שנידחק אל גבי ומרחרח . קפאתי בלי לזוז . העוצמה שהועברה דרך המגע העדין בגבי לא הותירה מקום לספק בדבר מידותיה העצבניות של המפלצת שמאחורי . דמיינתי את עצמי מצטמצם לכדי נקודה קטנטנה . התפלץ הקיף אותי סביב סביב . מרחרח . נועץ בי מבטים חשדניים מעיניו הקטנות . בוטש באדמה ברגליו בעצבנות . זינוק אחד שלו עליי היה מחסל אותי לבטח באחת . ניסיתי שלא לאיים עליו במבט אולם לא יכולתי שלא לנעוץ אותו בו . העדר שלו החל להקיף אותי גם כן . 
    הפחד מצא את דרכו אליי . הידיד הנאמן שמכבר . מצלצל במוחי . חישבתי את סיכויי . הם ממש לא נראו משהו . החלטתי לשמור על סטאטוס קוו . לא לטלטל את הסירה עדיין . לא לעשות מעשה ניחפז . מניסיון כבר למדתי שסבלנות הנה מעלה עילאית . כפיתי על עצמי נשימות עמוקות ואיטיות . התפלץ המשיך לבחון אותי עוד שעה ארוכה . אולם נרגע קצת . והעדר המשיך בחפירותיו הבלתי נגמרות אחר שורשים ופקעות . באיזשהו שלב , בדיוק כשחשבתי שכל האירוע הזה הולך לדעוך לכדי מפגש תמים ומוצלח עם הטבע , בא אליי קול הדממה הדקה . שוב . מתגנב אליי כמו צייד .

    הנה הוא . מתגלגל לכיווני . כמו ענן שמתאבך . מקיף אותי . אופף אותי . אני מובלעת במרקם הבריאה . בתדר משתנה ומרצד הוא חותם אותי כמו רחם . אוטם אותי בתוכו . אני מכותר בו כליל . הוא הזדחל אליי בעצלתיים בעודי עסוק בעדר החזירים שסביבי . לא שזה משנה כלל במה הייתי עסוק . כיוון שכעת אין עוד משמעות לדבר אחר מלבדו . זהו הרמז . תמיד זהו הרמז לבאות . משהו באמת עומד להתרחש . לא דמיינתי זאת קודם . קול הדממה הדקה היה תמיד המבשר . שופרו האילם של זימונו של מר גורל .
    הוא קוטף אותי מהמציאות . עוטף אותי בספירה . מבודד אותי . חושיי מתחדדים . משלחים גשושות תגבור .יש איזה משהו מכשף בלהיות מנותק שם . על אף סלידתי ממטלות הגורל אני מגלה כי הייתה חסרה לי תחושת העקצוץ הזאת . אני מכור לתגבור .
    זאת תחושה שמפעפעת בי .כאילו המופע שלי כאן עלי אדמות מתעצם . זה כמו מגוף סנוק שלפתע ניפתח בי . שער שנפער .מתיר לזרם התודעה להגביר בי את ספיקתו באחת לכדי שיטפון של נתונים . ממלא אותי בתווים אותות וסימנים . גודש שגולש על גדותיי ומטביע אותי בשיפעתו . אני טבול בו . צולל בו . צלול . 
    אני קולט כיצד עדר חזירי הבר שמשוטט סביבי מתעמעם . כאילו בעלי החיים האלה בעלי תודעה כה מצומצמת הופכים לשקופים בזמן שהמציאות מתבהרת אל מולי בנצנוצי אנרגיה פועמים . אני שם לב להתמזגותם עם הבריאה שמסביב כאילו הנם חלק מהתפאורה של הסצנה שבולעת אותי לקרביה . חסרי תפקיד משמעותי . אני מצליח לבטל אותם מהמשוואות שמתחילות להצטמצם במוחי ותוך כדי החישובים הכמעט מוכניים של תפישת המציאות שם לב כי מצב התודעה שלי מעולם לא היה חד יותר . כאילו הניתוק שכפיתי על עצמי מעם שכבות הבטון והאספלט והנחיל האורבאני המזמזם , טיהר אותי לכדי דקויות אבחנה בדרגות שמעולם לא חוויתי . 
    אני מבחין באוושה צורמת בתוך הדממה הדקה . צליל חורקני ומונוטוני משהו שהסתתר ממני בהסתוואו בהמולת החושים בה שהיתי עד לא מכבר במצבי המופחת . אני תוהה באם חושי לא מהתלים בי וכי ייתכן ואני מדמיין את ההפרעה הזאת שנידמה כי היא נמסכת במחלפותיה הדקיקות של המציאות . כמו איזה חוט פגום באריג .

    אני מתחיל לכוונן את מכלול תודעתי המתפצלת לעקוב אחר שורש ההסתעפויות שהתפלגו במישורים .
    הסריקה המאומצת שלי מזהה איזו אנומליה ברצף . התחקיתי אחריה ולפתע נגלה לעיניי סדק . אין לי דרך אחרת לתאר את זה . הוא היה פעור כמו פצע מדמם במרקם הבריאה . היה איזה עיוות בספקטרום שמנע ממני לראות אותו בברור . כאילו הוא לא ציית לחוקי העולם הזה . הייתה לו תנועה מפותלת שהתיזה מתוכו איזה חומר מתאבך דמוי עשן וספחה לתוכו שברי מציאות נמסים . הסדק היה תלוש אל מולי בחלל . פעור לרווחה כשער . ניראה כמטווח יד ממני אולם בד בבד היה מרוחק אלפי שנות אור . גיליתי כי באפשרותי להתכוונן עליו על ידי שיגור הדמיון להקיפו . הדממה הדקה הקיפה אותנו כמו ספירה מושלמת . היינו ספוגים בכדור חתום . אני והסדק המייבב והפולט . תחושה ודאית של מצב פטליסטי , צומת הרה גורל , פעפעה בעורקיי . 
    בחנתי את הסדק וחקרתי אותו . הזמן כאן התנהל בקצב שונה . הבחנתי בגופים פרומים כדוגמת גלגלי שיניים פועמים שהחליקו במעמקי שפתיו . ניראה כי אני מבחין במנגנון אשר רותם את ממדי הקיום עלי אדמות לרצף של הזמן .כמו מכונה אורגנית אשר מקשרת בין החלקיקים שמרכיבים את החומר . כמו הצנרת הנסתרת של המים והחשמל במעמקיו של קיר בבית . מנגנון שמזיז את הרצף המתקדם של הזמן בהשתלבותם המוחלטת של הגופים המתעוותים זה בזה . היה איזה עובי מסוים אך בלתי מדיד לדפנותיו של הסדק הפועם .התקרבתי אליו לקלוט את הגופים השלובים שהניעו את המכונה הזרה הזאת וחושי התבלבלו עליי. ניראה כי הסדק שנפער העיד על איזו קריסה בחציצה שבין עולמות . כאילו נפרץ סכר שנועד למנוע מהם להתמזג . בהתקרבי אליו גברה עוצמת החריקה שנפלטה בעדו והחלה לטמטם עליי את דעתי .תהיתי באם המשימה שהוטלה עליי הייתה כרוכה באיזשהו אופן בחציית הגבול הגיאומטאפיזי הזה . להיכנס בשער . היה מרגיז מאוד שלא לקבל איזה סוג של תרגום בגוף הסרט . או הנחיות . הכי קל ליישם החלטה של חוסר החלטה . כלומר פשוט לשבת ולחכות . או שהשער ייסגר והסדק יתאחה , או שפתאום יגיח משם משהו ואני אאלץ להילחם .קיללתי בלבי את הגורל שכה היטיב להכירני .תמיד ברמזים ופיתויים ובחידות . איתי זה רק ככה . אי אפשר להכריח . אני ישר אנטי . ידעתי כבר שכמו כל חתול סקרן , אני הולך להיכנס פנימה .
    הישתלחתי לעברו . מוותר על גופי בתהליך . מותיר אותו מאחורי כפשוט אדם אדרת . והנה הוא לי כצוהר . נפער להשקיף על מישור אסטרלי של קיום . מימד מקביל . קירבתי את עיני אל הסדק והנה אני מבחין כי זאת בכלל העין השלישית דרכה אני מביט , פקוחה באמצע מצחי . אפילו לא הבחנתי בהיפקחותה . 
    אני מביט דרך הסדק הרוחש והמזמזם . מבחין מבעדו בארץ נוכרייה . שמיים משונים שתלויים ממעל כשמיכה צפופה ומרופטת . נעים תדירות ומשתנים . שמיים צמיגיים כמו סירופ . והארץ הייתה תוהו ובוהו . ים אבן מתנועע באדוות משברות סלעים. רוטט כאילו מתנשף . והנה הסליל נימתח מאי שם בעומק הארץ ומתאבך כעשן אל הסדק . כאילו תת לחץ שואב אותו אל העולם האמיתי . חציתי את השער . עקצוצים התהפכו במדקרות לעומקי ולרוחבי .המופע שלי שהתגשם שם צף מעדנות באמצע החלל המשתנה . החלל שפעם בכיווצים ומתיחות ונידמה כי עשוי הוא בועות מתנפחות ומתרוקנות של מאסות עכורות למחצה . ריחפתי בדאייה לחפש את מקורות העשן .
    מתוגבר . מועצם .משייט על הגל הזה .גולש עליו כשהוא נושא אותי לעבר יעד לא ידוע .אני רתום אליו . מפקיר את עצמי לגריפתו . נכנע למשיכתו. נסחף בו . והנה אני שועט . בקצב שהולך ומתגבר . מסתחרר בזרמים . מתאים את עצמי אליהם בתיקונים אינסטינקטיביים .כל צליל נבלע כאן באוושה הצורמנית שחורקת את המרחב . חותך את המישור באבחות חדות . מצמצם את המרחק . עננים צבעוניים בגוונים שמחוץ לספקטרום מתערבלים מסביב . אני נימשך כמו ברזל אל אבן שואבת . זה משהו שמזמן אותי . משהו אפל שממתין לי שם .

    לבסוף אני מתקרב אל שפת מכתש . מבחין באמצעו במזבח . העשן מיתמר לו משם . זהו המוקד . בעודי קרב ובא אני קולט דמויות נעות שם אחוזות תזזית . ככל שאני מתקדם המראה מתבהר לי והפרטים מתחדדים . אני רואה כיצד עקודה שם דמות על המזבח . ידיה מתוחות ורגליה מפוסקות .היא מפרכסת ומעליה חג שד בדמות אנוש . מתנועע בעקמומיות ומסתחרר סביבה חלקו סמיך וברור וחלקו אביך ומעורפל . 
    אני כבר מרחף מספיק בסמוך בכדי להבחין בכל הפרטים עד כי התמונה מתחוורת לי .
    זאת הייתה עלמה . על פניה הייתה האימה . השד היה פקעת סלילית של סיבי עשן מפותלים . הוא חדר אל בין רגליה בפרץ חצי גשמי . שולח חוטים של שיקוץ ממרכז הווייתו אל תוכה . פוער אותה לרווחה כמפסק . נועץ את עצמו במהלומות חוזרות ונשנות אל תוך גופה הצנום . אני שם לב כי הכבלים שמותחים את גפיה עוברים דרך לולאות שקובעו בסלע , ונמתחים אל תוך גופו של השד . היא כבולה בו והוא בועל אותה על המזבח . גופה השברירי מתעוות תחת מעמסת גהירתו עליה וגלי רטיטות מפלחים אותה כצליפות שוט . ראיתי כיצד חזה הנערי ניצב זקוף ופטמותיה מזדקרות אל השמיים כמתריסות . השד היה מכומס בתוכה .הולם בה בחיבוטי אגן נמרצים . מכה בה גלים של כאב מתגבר . היא התפתלה בנואשות תחתיו כמנסה לדחוק אותו החוצה ממנה אולם הוא בעל אותה באינוס , כופה את עצמו פנימה אל תוך מעמקיה העלומים , נידחק אל דפנות רחמה . ממעוף הציפור ראיתי כיצד המחוש שהחדיר בה השד בולט מתוך כירסה השטוחה , חורש בה תלמים של כאב פנימי . מבליט בה בליטות . ניראה היה כי השד מתעניין במיוחד להביאה למצב של עונג . כאילו כל הפולחן כולו תלוי באביונתה . סיבים מאורכים נשלחו מעם איברו המגויד ותופפו על דגדגנה . מורטים אותו . צובטים אותו . מושכים אותו . יכולתי כמעט לדמיין כיצד סיבים אחרים מתחככים בנקודת העינוג הפנימית הנסתרת שלה . מגרדים אותה . מגרים אותה . 
    פניה של האישה החליפו הבעות וצבעים עת פרצי עונג של גירוי השד סדקו את דרכם מבעד לאימה והפחד שאיכלו אותה . תדהמה ריצדה על פניה לפרקים עת ניראה היה כי השד צולח במזימתו האפלה לפרוט על מיתרי עינוגה . 
    הזעם התחיל להתלהט בי . אבל התעוררות מינית משונה פשטה באיבריי .ניראה היה כי בעילתו של השד את העלמה הדקיקה והמפרכסת עוררה בי ריגוש . ההבנה של זה רק הגבירה בי את הזעם . כעסתי על עצמי פתאום על כי אני משתלהב מזה . הזעם שגבר בי פרץ את סכר תבונתי בעוד השד המעושן פיתל גשושות מכתפיו ועיצבן לכדי שוטים מפוצלים . בתנועות גליות הוא הצליף בה . מזיין אותה . מותח את גפיה . פוער את נרתיקה הנוטף . מחליק את עצמו על נוזלי סיכתה הנובעים . מצליף ומותיר חוטי שרטת על עורה הלבן . אגלי דם ניקוו על בשרה , מתכדרים לטיפות ומתחילים לזלוג במורד גופה . לנטוף על המזבח . להתערבב בנוזלי לחלוחיתה . בזרמתה . בזיעתה . בדמעותיה .
    הסתערתי עליו בדממה . ממוקד בו . משתלח לעברו . הבזקתי בתנועה מהירה עד כי הכול סביבי היטשטש והפך מעורפל . הכול מלבד השד המרקד . ננעלתי עליו והישתגרתי לכיוונו כמו טיל בליסטי . ניתז הישר אליו כמו הרפיה שצוללת על טרפה . קורע את עצמי מהשמים ומתכוונן לנחות עליו כמו קורנס האלים . 
    כנראה שהתנועה השוטפת שלי נקלטה במבטה הפעור של הנקבה והתכווצות לא רצונית הסגירה את נוכחותי . במהירות הברק נשלחו לכיווני חבלי הרס מאיימים . כמו שורשים גסים שבהקו בגיצים מנצנצים . ניראה היה כי הקורבן שתחתיו ספחה חלק מהאנרגיה שהשד התפצפץ בה וראיתי כיצד היא מוכה מבפנים בנחשול של ייסורים .

    גידי איבריו היו כזרועות תמנון . הוא הצליף בהם לכיווני . התעלמתי ממתקפתו וניסיתי לצלוח פנימה מבעד למחושיו המעקצצים . הוא בלם אותי . אחז בי . התלפף מסביבי . כמו לשקוע במערבולת של נחשי בריח מתפתלים . היה לו מגע שמנוני ודוחה . שרירי השתרגו והסתחררתי על צירי במאמץ על להשתחרר . רגע קצר לפני שזה עלה בידי הוא הפעיל עליי מטען אנרגטי שהמם אותי וריפה את מופעי . כתוצר לוואי ניראה לי חלקנו תחושות . לפתע זה הייתי אני שמזיין אותה שם על המזבח . כאילו נוצר קצר בין תודעתי לתודעת השד . הפלישה אל מוחי העבירה בי חלחלה . עונג פרוורטי גדש אותי . הבן זונה לא חדל מלזיין אותה שם . הוא טיפל בי כבדרך אגב . סלילי העשן המוצקים שלו כבלו אותי כחליפת רתק . הרגשתי את העונג שלו מוקרן בעת שהוא אנס אותה שם בפראות . רוב תשומת לבו חזרה להתמקד בה אולם הוא לפתע הפנה אליי את צדודיתו ושלח לי חיוך תאוותני . הרגשתי כאילו אני נקרע בין רצוני להכחידו לבין התשוקה שלי להמשיך לזיין דרכו את הנקבה . נראה כי הוא חש בריגוש שפעם בי . סיבי זרועותיו תמרנו 
    אותי באוויר והחלו לכסות עליי. הוא צירף עוד סיבים שנשלחו מתוכו פנימה למאמץ לבולעי .השתוללתי בתוכי אולם גופי כמו לא ציית לי . כאילו ופרצי האנרגיה שהוא שלח אליי שיבשו את פקודות רצוני . מצאתי את עצמי שוקע יותר ויותר בתוך האקט הפולחני של הזיון הפראי . והנה החלה מודעותי לרצד . השד ספח אותי אל בליל חוטיו המסתלסלים ואני התחלתי להתמזג בו . 

    הנה היא פרושה תחתי . אני מזדקר אימתני מעליה . בתוכה . מתפשט במעמקיה . כולי פועם . היא מנסה להתכווץ . להצטמצם בפניי . כאילו להתחבא . אני הודף את עצמי אל תוכה . שולח את הזין שלי באבחות מצליפות פנימה , אל מעמקיה . הזין שלי עבה מדי לכוס הצר שלה . אני דוחס אותו פנימה . עמוק יותר . מרחיב אותה . שולח גשושות אל עבר עכוזה . מחדיר אותן פנימה . גל רוטט מתגלגל בגופה . אני מותח בכוח את החבלים שלוכדים אותה . מצליף בה בשוט סיבי מתאבך . שולח גשוש נוסף אל פיה . מחדיר אותו לשם . מחניק את זעקות מחאותיה . דוחק אותו עד לענבל . מעורר בה דחפי בחילה . היא גדושה בריר . עוד הארכה נוספת בתנועה מוכנית והנה ורפלקס ההקאה מעלה בה גירה . בטנה מתכווצת בהתרסה אולם הזין שלי מתנגד לה מבפנים . מנפח אותה . שרירי הנרתיק הטבעתיים שלה מתהדקים סביבי . אני משחיל את הגשוש עמוק יותר במעלה ישבנה . זה כואב לה . היא נאנקת . האכסטזה מתגברת בי וכל מקצב תנועותיי מתגבר והולך . ריכוז משונה גורם לה להתנתק מהכאב שחוצב בה . ניראה כאילו היא מתחילה להסתנכרן על התדר של הזיון הפראי הזה שהולך ותופס תאוצה . אנחנו הופכים לגוף אחד . אני כל כך מעמיק לחדור עד כי ניראה שתיכף אבקע אותה לשניים . נועץ ציפורניים בכתפיה וניתלה עליהן בקונטרה כנגד המהלומות שדופקות בה . מטלטל אותה . מפרפר בתוכה ברטט חייתי . 

    הפיצול הזה קורע אותי . אני רוצה להמשיך ולהיות השד המזיין . אני רוצה לבעול לנצח . לזיין ולחצוב ולדפוק ולקרוע ולהכאיב ולפסל את רצוני בבשר החי . לקמט ולהשחית ולהרוס ולהשמיד . לעקם את האישה המושלמת הזאת . לדפוק לה את הצורה ואת המוח . לנעוץ בה קרסים ולמתוח . לצלוב אותה . למעוך אותה . זה כמו ללטש את היהלום הגולמי . אני חייב לחשוף אותה . מתחת לכל המסכה הזאת של בשרה . 
    אני רוצה לשחרר אותה . להתיר אותה . לשלח אותה לחופשי . לחבק אותה ולהגן עליה ולאהוב אותה . לתת לה את הנחמה הזאת . להסיר מעל פניה את האיום הזה בצורת השד המעושן . להציל אותה . אני רוצה להיות הגיבור שלה .

    אני שונא את השד הזה שכפה את עצמו עליי . בעולם נוכרי תחת שמש זרה . חשבתי שזאת תהיה משימה פשוטה . משהו קל . לתקן את דרכיו של עוד מישהו נלוז . קצת כיפכופים . והנה ואני מוצא את עצמי במעגל קסמים ששואב אותי . שחותך אותי . מנסר את נשמתי . מוצץ את מעמקי האפלים ביותר רק כדי לירוק אותם בפני . וזה ארס . צורב . לגלות ככה את הצד האפל שמבעבע במצולותיך .

    והנה בתוך המערבולת הזאת אני מוצא עוגן .זה כמו עין הסערה . זה המקום השליו הזה שלי . המקום שבו אני מרגיש נינוח . מרגיש אמיתי . המקום הזה שבו תמיד מוטלת עליי השליחות . הציר הזה שלי . השורש . המקום שסביבו המטוטלת מסתחררת . הוא מתחוור לי בתווך של הפיצול . כמו כוכב שלא מפציע . אני מחבק אותו אליי ופתאום ברור לי מי אני . 

    השד ממשיך לזיין אותה שם . סידרת פסגות כבר מאחוריה . זה לא מספיק לו . אני מצליח לנתק את אחיזתו במודעותי מבלי שישים לב . הוא כל כך בטוח בשליטתו בי עד כי הוא מזניח אותי מהמשוואה בהיותו משוכנע כי הוטמעתי בו זה מכבר . בדרך אגב אני מקבל תשובות שלא ביקשתי לדעת . האישה באמת הייתה מיוחדת . השד צד אותה לשתול בה את זרעו כדי שיתגשם בעולמי . הוא קטף אותה מחלום . היא הרחיקה נדוד שם . משתוקקת לכאב . מפנטזת על שליטה . מבקשת השלטה .כלל לא מודעת לזימונה אותו . כלל לא יודעת את העתיד לבוא . את הקורבן . לשאת את זרע התועבה . וכשנעתרה לפיתויו כבר איחרה את מועד החרטה . לא היה סף לכאב . לא היה גבול לעינוי . ניראה כי נצח של עינוג ושיאים כבר כמעט וגרמו לה לאבד את שפיותה . לא היה שם פנאי ולא מנוח . לא היה זמן להתאושש . הזמן שלו פעל אחרת . ואצלה הוא כבר נימתח כנצח . 

    הפרדתי את עצמי . דוחה את הסיבים העוטפים בכוח רצוני . אימצתי את התיגבור בו שריתי לכדי התעלות . העין השלישית שלי הבחינה בתוך פקעת ישותו בקצה חוט . כאילו והוא היה פרום שם . כאילו משם הוא התחיל . ידעתי שמשם הוא יסתיים .
    היות וכל איבריי היו כפותים עדיין , מתחתי את הדבר היחיד שהיה ביכולתי , את הצוואר , והצלחתי להגיע מבלי שהוא יבחין , עם פי , אל קצה הפתיל המשתרבב . אל קיצו של השד המרקד . נעצתי בו את שיניי . נחשול של כאב תקף אותי . הוא קפא על מקומו השד . כאילו וננעץ בו פגיון . עיצבתי את שפתיי לכדי עיגול והתחלתי למצוץ את הסיב . כמו ספגטי . שואב אותה לקרבי . בולע אותו . עוד ועוד .הוא הזריק בי חשמל . הוא חתך בבשרי . הוא הידק את אחיזתו ואיים לשבר את בית צלעותיי עליי בחיבוק דב אימתני . לא ויתרתי . המשכתי לינוק אותו פנימה . האישה איבדה שם את הכרתה תחתינו . מצצתי אותו ופרמתי אותו עד אשר מהפקעת המשונה שלו נותר רק שרוך מתפתל כמו תולעת . לא העזתי לעצור . הייתי תשוש . אבל המשכתי עד אשר הוא ניבלע בי כליל . בקול מציצה חד . הצווחה החורקנית נדמה . העשן פסק מלהיתמר . האישה הייתה מוטלת מעורפלת משהו לידי . ניצבתי שם רגע , בוהה בדם שזולג מפצעיי . תוהה כיצד לעזאזל ניתן בכלל לדמם במסע חוץ גופי . התשישות הכריעה אותי . נשרתי . חסר משקל . צונח על המזבח . לצידה .
    אני זוכר במעורפל כיצד היא חיבקה אותי שם . רועדת . בוכה . לדמעותיה היה מגע של קסם על פצעיי בתוך העולם המוזר והמנוכר ההוא . היא איחתה אותי בדמעותיה . צורבת את חתכיי . חותמת את דימומי .

    היקיצה לוותה בכאב . הרגשתי כאילו משהו סחט אותי עד תום . כאילו נשאבה ממני כל האנרגיה . לא היה כבר זכר לעדר חזירי הבר . השמש הפציעה ועלתה כבר לשמיים . מאדה את ערפילי הבוקר . ארזתי את מטלטלי . קיפלתי את הבאסטה . תפסתי כיוון מבלי להעיף מבט לאחור . די מנוחה היה לה למטוטלת הזאת . הופר האיזון . הייתי שוב בתנועה . חזרתי הביתה . חשבתי אולי אמצא דרך אחרת להתנתק מהציר . עוד חזון למועד .
    התעניינתי בנמר שכלוא בי . הוא היה קצר רוח יותר מתמיד . ניסיתי להרגיע אותו אבל זה לקח תקופה . בסוף ניראה שהוא קצת שיחרר . 
    מדי פעם עולה בי התהייה האם בבולעי את השד שם הושחתתי ? האם זרע הפורענות הכה לבסוף בי את השורש ? מי באמת היה הקורבן שהוקרב שם על המזבח ?

    טוב ...המטוטלת הזאת עברה עוד הרבה טלטלות וחצתה קילומטראז' ניכר בחלל החיים מאז. אבל כל פעם בסקס , יש לי איזה רגע שבו אני מרגיש על הקצה , כאילו וגבולות המציאות הופכים כה דקים וכי עוד רגע והשד המרקד יצליח לפרוץ ממני החוצה .
    בינתיים אני מחזיק את עצמי . אני מחזיק את עצמי קצר !

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/9/12 23:15:
      הישמר... לא בטוח מהנמר.
        19/9/12 09:58:
      אוח, כתבתי תגובה כל כך ארוכה שאין מצב שאשחזר את כל מה שלפתע נעלם
        1/1/12 21:42:
      כוכבית למזל:)
        1/1/12 17:49:
      סיפור מעולה, העלילה סוחפת ומעוררת הזדהות למרות הפנטזיה. אי אפשר להפסיק לקרוא.
      יש להישמר מהנמר, שהרי למשול בך הוא חותר, ובאם תושלט תשוקתו ויומלך, מה ממך יוותר ?! ותודה על הצמודה ;-)
        31/12/11 13:16:
      מסתכנת בהופכי לגרופית... מעריצה צמודה... עוד עוד עוד...! ואני? אני אוהבת לפגוש את השד שבי, הנמר הרדום. כל פעם לומדת על עצמי משהו חדש... המפגש הזה, מלמד אותי את כל מה שאני צריכה לדעת על עצמי.

      תגיות

      פרופיל