ההורמונים, מצבי הרוח הקיצוניים, הבכי של הבוקר, הבטן שגדלה, הבדיקות, הכסף שהבדיקות עולות, והביטוח שמתחמק בהגינות מה, ההגיון שפעם היה במחוזותינו, ההורמונים שוב פעם, הרביצה מול הטלויזיה, הבייגלה והוופלים במטבח, הרהיטים שעפו מהבית וזה עוד לא כולל אותי, הבגדים שנופו, תבוא, תלך, למה עוד פעם ככה ולמה אתה? ההאשמות שמטיחים בי – זה הכל בגללך, אתה אשם! אתה אוהב אותי, אתה כבר לא אוהב אותי, אוף פה ואוף משם.
הצילו, אשתי בהריון. כל מה שאומרים על הריון, הכל נכון. נכון שאני חלק מההריון הזה? ברור! לגמרי, מה קרה? ישן בתנוחה עוברית על פס צר ברוחב עשרים סנטימטרים במיטה וגם זה כשהיא ביום טוב.

זרקה את שני השטיחים הבודדים שנשארו בבית, נו אלה ששמים על הרצפה בשני הצדדים של המיטה. עכשיו אין יותר, זהו. קם בבוקר, סכינים של קור, תקפא, תמות זה לא מעניין יותר. פעם הייתי פונקציה בבית, עוד מעט גם את הזבל היא לא תיתן לי להוריד. שבוע עשרים, מקום טוב באמצע. אומרים שהשלישים הראשונים והאחרונים בהריון הם הכי קשים. אז זהו שזה נכון, פשוט עד עכשיו אף אחד לא אמר בפומבי שהאמצעי הוא הגיהנום מבין שלושתם. חפיף באמת. "ממי תיגע לי בבטן, אתה חייב להרגיש", "נו!" שם את היד שלי על הבטן שלה, אם לא אני יוצא חומוס, שוב פעם. "אבל מותק אני לא מרגיש כלום". "ממי אתה פשוט לא יודע להרגיש, איך אני מרגישה ואתה לא, ובכלל מאז שאני בהריון" ואז מתחיל הנאום שאף פעם לא נגמר. למדתי שיש משפט אחד שאני יכול להגיד בסוף, או שלא. "מותק, אז אולי בכל זאת נלך לקורס הכנה ללידה?" לפעמים זה מצליח.

רוב היום אני על סיילנט בבית, באמת. אין טעם לפתוח בדיאלוגים שיגרמו לך להיקבר חי תחת ההריסות של ההורמונים. משפטים קצרים כאלה, קונסטרוקטוביים. "כן ממי, בטח ממי, ממי מה את אומרת – באמת?!" חובה לתת גם את הפרצוף המופתע ולפתוח זוג עיניים גדולות. "ממי איך את מרגישה?". סופי השבוע הם הכי קשים, כמו סדנאות מלוקקות כאלה של מודעות עצמית לפיתוח זוגיות הריונית שזורה בוורוד בוהק. "ממי נו חשבת על שם יפה?", "נו ממי, תהיה חלק מזה, ממי נראה לי שאנחנו צריכים אוטו יותר גדול אתה יודע?" באיזור תשע וחצי עשר היא מתעייפת מכל הדיבורים, הולכת לישון. אני, זו שעתי היפה שמתחילה לה לאיטה, מתמכר לשקט מתעייף בעצמי, מוזג לה כוס מים ומניח לה ליד המיטה. והיא מתוך שינה: "איזה ממי אתה שאתה מביא לי מים, לילה טוב ממי שלי". מתכוונן על העשרים סנטימטרים שלי ונופל כשבוי לדממה.

יש הרבה דמעות בהריון, באמת. מספיק שאני "נוטש" לחדר אחר בבית – ממי, אתה יכול להביא לי טישיו? ואז היא בוכה, ואז אני נבהל, ואז אני רץ אליה ושואל מה קרה. "ממי, אתה כבר לא אוהב אותי יותר, תראה איך אני נראית וכל המסביב, והכל רטוב, והטישו, והבוץ, וכל הדמעות האלה, וההוא בטלויזיה מת, ועכשיו ההלוויה, והיא בוכה ובוכה. "אבל מותק זה לא נכון, אני הכי אוהב אותך בעולם" ואז היא תיתן לי את המבט הזה של העיני עגל ותבכה עוד פעם. "ממי נכון שאחרי ההריון אני אחזור להיות מי שהייתי?" בטח ממי, הריון זה לא מחלה. רק כמה פרצי אלימות כלפי הבעל שלך, וגם אז ביטוח לאומי לא מכיר בי כקורבן הנסיבות.

טפשת הריון. הוכח מדעית! נשים בהריון נוטות לאבד חלק ניכר מהאינטליגנציה לרבות חלקים אחרים של שפיות. לא נורא, אני יש לי את הביוגריפיה של סטיב ג'ובס, אסלה ואייפד, ולאו דווקא בסדר הזה. מתישהו השבוע איתרע מזלי וצלצלה חברה של אשתי, גם היא בהריון – תאומים, לא רציני. ואז הם דיברו ודיברו, הפרייה הדדית של הורמונים גדושים בטלפון. סיפור קצר של שלוש ארבע שעות לא יותר. זמן איכות שלי עם עצמי לפני שאשתי תתמלל לי את כל השיחה. עם סיומה של השיחה היא מסתכלת עליי בחיוך: "שומע מה היא אמרה לי בטלפון?" מסתכל עליה עם מבט חודר ונוקב, אם להציב גבולות אז ממש עכשיו, או בתרגום סימולטני: לא, אני לא באמת רוצה לדעת, כאילו דה! ככה הזמן עובר פתאום אחרי כמה זמן הברקה. היא החליטה שהיא צריכה ג'יפ. גם אני לפעמים מרשה לעצמי לפנטז שאני קרבורטור. "ממי אני רוצה ג'יפ, אבל אתה יודע מה? אני מוכנה גם להתפשר על אוטו גבוה." אהה. ועוד איזה מקרה נוסף שזכור לי קרה באיזה לילה כשהלכנו לישון. מודיעה לי שהיא שמה את הטלפון של במצב טיסה?! שאלתי למה טיסה?! והיא ענתה לי שככה בא לה. הריון, מה לא ככה?

אם אני אחטוף מלא מכות אחרי הפוסט הזה? ברור! סליחה גם אני חלק מההריון הזה, וגם אני חלק מהבית הזה, בינתיים. הנה אני מודה קצת מקטר אבל לפעמים אני חוטף גם: "ממי, תחליף מצעים". מנסה להתחכם בזו הלשון: אבל מותק שבת היום, לא כדאי שנעשה משהו?" משול לנסיון התאבדות. "ממי, תחליף מצעים עכשיו!" אני מסנן איזה אוף כזה מבין השפתיים ותשובת המחץ לא מאחרת להגיע: "אני שמעתי את זה!" חוזר לכלוב שלי בסיילנט, גם ככה כבר לא מרשים לי לעשן ואפילו במרפסת. עכשיו יש רקפות במרפסת – בכייה לדורות!

החלטתי. אני הולך לתעד הכל. גם את הבטן הגדלה לה לאיטה מלח שום מלח שום. בנוסף אני עומד לייצר איזו טבלת אקסל עם כל מה שאני חוטף כדי שפעם, ביום מן הימים, אני אוכל להשתמש בזה כנשק להגנה עצמית. "אה, זוכרת שהיית פעם בהריון? אה לא?! אז במקרה הכינותי מראש!" ככה אין הפתעות, הכל באקסל מתועד וחתום.

מחר מתחיל שבוע עשרים ואחת. אם אתה סופר הריון בחודשים אתה רק מוכיח שאתה לא מבין כלום. מדי פעם יש בוחן פתע: "ממי, באיזה שבוע אני" אם תוך אלפית שנייה אתה לא עונה, אין שום טבלת ביוץ בעולם שתציל אותך. היזהרו! בגדול התכנון הוא להגדיל עוד קצת את המשפחה ב-2012, מה שאומר שזה הפוסט האחרון של 2011. הרבה דברים טובים קרו בשנה הזו, כולל החלטה גאונית שלי לרכוש אייפד, ולהתחתן? את הפוסט הזה אני כמובן מקדיש למירב שבזכותה 2011 היתה כה מדהימה, ולמרות שאני נשמע סובל אני ממש לא. מצד שני, פרס גדול למירב שסובלת אותי – כי ככה זה שאתה דביל. אבל היא בחרה.

ושמישהו ימצא לי כבר סדנה לגברים בהריון.

שתהיה שנה אזרחית נפלאה לכולנו, אמן.

עמית